| 4/2006
היסטריית פסח
יש אנשים שנכנסים לדיכאון חורף,
יש אנשים שהחום והלחות בקיץ מספיקה בשביל לגרום להם להזיל דמעה או שתיים,
יש אנשים שעונות מעבר מביאות להם אלרגיה.
ויש אנשים עם שיגעון הפסח, מחלה נוראית שמשפיעה עליהם ועל משפחותיהם ומתלווה בשילוב של דיכאון, היסטריה, לחץ, וכד'. אלפי אנשים כל שנה נדבקים בשיגעון, ואמא שלי היא אחת מהם. כל שנה כל המשפחה שלי נכנסת להיסטריית פסח, ולפעמים נראה כי התקופה הזאת שנתנו לנו "חופש" מהלימודים ומהעבודה היא יותר נוראית מהשגרה הכי שגרתית ומעצבנת, יותר נוראית אפילו מלהתכונן למבחן במתמטיקה. החל מהניקיון שגורם להיסטריה שאפילו פירור חמץ אחד ייפול, שימוש בכלים חד-פעמיים במשך היומיים שלפני פסח (ואני, כידוע, מתנגדת לכלים חד פעמיים באופן עקרוני בגלל חוסר בהתכלות וזיהום סביבתי, ולכן נגרר ויכוח ארוך וממושך על פני שנים שתמיד נגמר לא טוב.), וכלה בחוסר יכולת לצאת מהבית בימים שלפני הסדר.
למען האמת, אין לי זכות להתלונן. בשנים הקודמות היה יותר נוראי, כי לשיגעון הפסח נוספה העובדה המעיקה שהסדר אצלנו. ולא סתם אצלנו, עם הצד החילוני והטוב של המשפחה - הצד של אבא. שזה נהדר מבחינתנו לעשות איתם החג (למרות השיגעון וההיסטריה והשנאה לארח), כי כולם שם חביבים ונחמדים ומצחיקים ומגניבים למדי, ואני יכולה לדבר שעות עם כל אחד מהם ואני חלק מהם. אבל מבחינת אמא שלי, שגם אוהבת אותם - זה לא הפסח שהיא גדלה אליו. כי מצחקקים תוך כדי קריאת ההגדה, כי לא תמיד מסיימים לקרוא עד הסוף, כי מדברים על דברים לא קשורים תוך כדי וכי לא מעמיקים בהגדה באמת. אז בנוסף לשיגעון וההיסטריה, יש אמא עצובה בבית, וכשאמא עצובה כולם עצובים.
השנה לעומת השנים הקודמות הסדר לא אצלנו - אנחנו עושים את הסדר אצל דודים שלנו מצד אמא, הצד הדוסי של המשפחה שלנו. לא עשיתי איתם סדר מאז שסבא שלי נפטר ב-95'. שזה נהדר מהרבה תחומים: קודם כל, בגלל שאנחנו לא צריכים לארח, אז יהיה הרבה הרבה פחות בלאגן והרבה פחות שיגעון פסח. חוץ מזה, אמא שלי מאושרת מזה שהיא שוב מעבירה פסח עם המשפחה שלה, כמו שהיא גדלה, וכשאמא שמחה כולם שמחים.
אבל אני לא רוצה באמת להעביר איתם את החג. אני לא קשורה שם. אפילו כשאני מנסה להתלבש כמותם, הבגדים זרים עלי ולא נוח לי והם רואים את זה עלי ואני עדיין נשארת שונה. כל דבר שני שאני אומרת הם רואים כמשהו שלא הייתי צריכה לעשות או להגיד. אפילו כשאני מדברת על הטיולים שלי זה מעליב אותם, כי רוב הטיולים זה בשישי-שבת. אז אני לא מדברת הרבה. אני פשוט כל כך שונה שם. אני והאחים שלי, שמתגבשים מאוד בזמן שאנחנו אצלם, פשוט לא חלק מהם, והם לא חלק מאיתנו.
טוב נו, לפחות השיגעון של אמא עכשיו הוא רק הנקיון והחלפת הכלים, והלחץ וההיסטריה והדיכאון הכלליים שלא באמת משנה אם הסדר אצלנו או לא, תמיד יהיו.
איך נשרוד את חול המועד, עם הדודים מאמריקה אצלנו, זו כבר שאלה אחרת...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נמה