| 4/2006
 הקבוצה הזאת גדולה עלי
אני לא יודעת למה אני בוכה. אין לי סיבה לבכות. הכל בסדר. הכל תחת שליטה.
בערך.
ארגנתי לחניכים שלי פעולה, אחלה פעולה, פעולה בים. חשבתי שחשבנו על הכל. ארגנו הסעה, ארגנו אפילו שאורי ערד הסגיד יבוא וידבר איתם, אמרנו להם על זה שלוש פעולות מראש, אמרנו להם איפה להיות ובאיזה שעה וכמה כסף להביא ובאיזה חוף נהיה ומה נעשה שם.
והתארגנתי לפעולה הזאת, קראתי חומר ונזכרתי וחיפשתי את אורי ערד ועשיתי סבבי טלפונים וממש התרגשתי כי לקחת אותם לאפולוניה זה בכל זאת משהו שהוא לא בגדר הרגיל.
מן הסתם היה לי יותר נוח לא לעשות את זה, מן הסתם היה לי יותר נוח פשות לעשות להם פעולה רגילה של שעה וחצי וללכת הביתה.
אבל הפעולה הזאת, היא הייתה רעיון שלי, ודיברנו על זה עם רם הרכז הדיקטטור ודיברנו על זה עם רעי שעזר לנו לפתח את הרעיון, זאת הייתה אמורה להיות פעולה מיוחדת, בשביל להלהיב אותם יותר, בשביל למכור אותם, בשביל שהם ירגישו שאנחנו באמת משקיעים בהם. ומעבר לזה - לפעולה הזאת היה תוכן שהיה ממש חשוב לי להעביר. כי מה זה משנה בכלל אם אני אדבר איתם על חוק חופים ועל הצלבנים אם הם לא רואים את זה בעיניים? לראות ולהבין ולאהוב זה לא הערכים של סיירות? רציתי לקחת אותם לחוף, ושם, כשעל מדורה מתבשל לו פויקה, שאורי ערד ידבר איתם על שמירה על הטבע בחוף (אורי ערד!!! אני מעריצה אותו!) ונדבר איתם על אפולוניה, ונראה להם בדיוק איך אין חול בסידני אלי ונסביר להם למה, ואיך ארנה קשור לזה, ומה בעצם עדיף? ומה הפיתרון? ודיון שלם של שמירה מול פיתוח... וגם לספר להם על המעברה שם, בסידני אלי, איפה שסבתא שלי גדלה... ועוד ועוד ועד. זה היה צריך להיות פעולה כל כך טובה, גם מבחינת התלהבות, וגם מבחינת תוכן וערכים.
ועכשיו, עכשיו קיבלתי טלפון. טלפון מאחת האמהות, שצודקת ב-100% בכל מה שהיא אומרת. והיא פשוט דיברה ודיברה ודיברה ודיברה, ברצף שוטף, לא נתנה לי להכניס מילה - ואולי מזל שכך, כי כל מילה שהייתי מוציאה הייתה יוצאת בתור תירוץ עלוב ומסכן - במשך עשר דקות שלמות האשימה אותי ואת עמרי ואת החלה"ט על חוסר אחראיות, שהם לא יודעים על זה שום דבר, שזה פשוט חוסר אחראיות.
והועילה להזכיר ש"אמנם הם בני 14 אבל הם רק ילדים קטנים ואנחנו עדיין ההורים שלהם ורוצים לדעת מה קורה איתם". אני לא סגורה שהיא באמת יודעת בת כמה אני, אבל מאוד יכול להיות שהיא כן יודעת. מאוד יכול להיות שהיא יודעת שאני בסך הכל שנה יותר מבוגרת מהבן שלה, בסך הכל שנה יותר מנוסה.
להדריך חניכים שקטנים ממך בשנה זה משהו אחד. זה קשה וזה מתסכל, אפילו שהם בכלל לא יודעים שאני רק בת 15, אפילו שהם בטוחים שאני בכיתה י"ב. אני רוצה לפרוש מהקבוצה הזאת פחות או יותר מהיום שהצטרפתי אליהם, ואפילו לפני - כשאמרו לי שאני אדריך כיתות ח'.
למה לכל הרוחות נתנו לי קבוצה של כיתות ח'?! עדיף היה לי כבר להישאר ולהדריך עם זהו ולסבול את זה שהוא לא סובל אותי. הייתי מסתדרת איתו בסופו של דבר, ואהבתי את החניכים שם, ואהבתי להדריך אותם. אמנם גם שם זה לא הלך לי, אבל לפחות היה ביני לבין החניכים הפרש של יותר משנה אחת.
זה גדול עלי. זה ענק עלי.
אני לא אומרת שהאמא לא צודקת. היא צודקת במאה אחוז, אפילו ביותר ממאה אחוז. ובאמת קצת פישלנו ובאמת היינו קצת לא אחראיים.
...
לא יודעת למה זה גורם לי לבכות. אולי בגלל שאני תמיד בוכה כשצועקים עלי או כשנוזפים בי. לא יודעת למה זה גורם לי לצרוח לתוך הראש, לא יודעת למה זה כל כך מתסכל אותי.
גמרתי לבכות, דיברתי עם עמרי. עמרי רוצה ללכת לישון, יש לו עבודה ב-20:00 עד 6 בבוקר. אבל החזקתי אותו על הקו, ואמרתי לו מה שהייתי צריכה להגיד לו, ואמרתי לו להתקשר לליאת שהיא הרכזת.
ליאת לא ענתה לו. אז אני התקשרתי אל ליאת, ולי היא דווקא כן ענתה, וסיפרתי לה מה קרה ואז היא גם נזפה בי ואמרה לי לבטל את הפעולה. ולא, היא לא תדבר עם האמא שרצתה לדבר עם רכז או עם מישהו מבוגר ואחראי, כי עכשיו שבת והיא לא עושה טלפונים בשבת כי נו באמת, זה היום החופשי שלה, איזו מין חוצפה זו בכלל לבקש? אה, וצריך לדבר גם עם רם.
אז התקשרתי לעמרי אלון - אולי בכל זאת מזל ששמו אותי עם מדריך בוגר שזאת העבודה שלו ומשלמים לו על זה והוא באמת מבוגר - ואמרתי לו שליאת אמרה לבטל את הפעולה. היא התבאס כמעט כמוני. אז ביקשתי ממנו לדבר עם האמא, כי אני לא מסוגלת לדבר איתה שוב - בכל אופן, לא עכשיו, אני עוד לא נרגעתי, הפנים שלי עדיין רטובות ואלוהים יודע למה - והיא גם ככה יותר תשמח לדבר עם מישהו שיש בינו לבין הבן שלה יותר משנה הפרש.
הקבוצה הזאת גדולה עלי. יש לי חברים חמשושים בני 14, והם חברים שלי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מדריכה אותם. אז נכון שהחברה האלה כיתה אחת מתחתיהם אבל הם עדיין בני 14, ואלה מהם שלא הם כבר מאוחר ב-13 שלהם, ואני רק בת 15.
אני לא רוצה לפרוש מזה. אני לא רוצה לצאת ככה מזה. אני רוצה להיות חזקה ולהשתלט על זה ולהתגבר על הקשיים שלי. אני לא רוצה לברוח עם הזנב בין הרגליים, אני רוצה לנצח את הקבוצה הזאת ולצאת גיבורה, לצאת מדריכה אמיתית.
אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת, לא כשההורים לא סומכים עלי, והילדים יותר גבוהים ממני, ומאיפה לי בכלל סמכות?! מגיע להם יותר ממני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
