| 5/2006
זה לא היה כיף
היו לי יומיים לא כל כך טובים.
יש לנו חופשת מתכונת (היסטוריה) החל מאתמול (משמע אתמול עדיין היה מבחן בספרות) עד ליום חמישי, אז הלכתי אחרי המבחן לאחיעד, ומשם הלכתי לליאת. וישנתי אצל ליאת, וחזרתי עכשיו. היינו אמורות ללמוד למתכונת בהיסטוריה, ולסיים את התרגיל בספורט , אבל לא עשינו את זה.
ולא היה לי כיף.
קצת לבד לי כרגע. ואני קצת רוצה חברה הכי טובה. אבל אני לא מהטיפוס של חברה הכי טובה, אני מניחה, כי ברגע שאנשים לומדים להכיר אותי הם לומדים שברגע שחופרים בי מספיק לעומק אין בי שום דבר מעניין. אני לא מהטיפוס שמסתדר עם חברות הכי טובות, כי נמאס לי מאנשים נורא מהר, ולאנשים נמאס ממני נורא מהר גם.
וקצת בא לי להיות עכשיו לבד. אני חושבת שכל השלושה ימים (יום אחד, שלושה ימים - יפה, אני לומדת!) האלה אני באמת אלמד ואשאר בבית. לבד. בא לי לנקות קצת את הראש, ולשם שינוי אני גם לא רוצה לצאת לטיול. מתאים לי עכשיו בגרויות ומתכונות.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה, אני לא יודעת מה לעזאזל אני רוצה, אני רק יודעת שאין לי כוח כרגע לכל השטויות של אנשים. למה אי אפשר פשוט לרגע אחד לא למדוד את כמות החברוּת ולדבר בחביבות כמו אנשים נורמאליים על נושאים נורמאליים?
"מצטערת, נמה, אנחנו כבר לא באמת חברות. לא באמת." שמעתי את המשפט הזה יותר מדי פעמים ונמאס לי. נמאס לי נמאס לי נמאס לי מזה שהרסתי את הכל. ובאותו הזמן אני לא יודעת אם אני מצטערת על זה. זאת אומרת, אני מצטערת על זה, ברור שאהבתי שהיו לי חברות כל כך טובות, אבל כל כך לא מתחשק לי להיות עם אף אחת מהן כרגע. אף אחת, לא איך שהיא הייתה פעם, ולא איך שעכשיו. אבל למה אם אנחנו "כבר לא באמת חברות" זה אומר שאסור לנו לדבר יותר כמו בני אדם חביבים? על ספרים ועל חוויות ועל שיואו-כמה-כיף-היה-אתמול. אני מתגעגעת לזה שהבני אדם האלה, שאני כל כך הערכתי וכל כך מעריכה, יכלו לערוך איתי שיחה נורמאלית. וזה הכל באשמתי.
על הצד הקצת יותר חיובי, עוד מעט יש לי תור לקוסמטיקאית. ואני יודעת שזה יישמע נורא שטחי, אבל אני אוהבת ללכת לקוסמטיקאית. קודם כל, כשהיא רואה אותי אחרי הרבה זמן, תמיד יש את הנזיפה הקטנה הזאת - "נמה! את מתעסקת עם הפצעים שלך!", שתמיד באה בחביבות, ואז היא אומרת לי "את צריכה לשים קרם לחות כ-ל בוקר, חבל לבזבז עור יפה כמו שלך...". והיא שמה לי חומר מאלחש על הגבות בזמן שהיא מתעסקת לי עם הפנים. נעים תמיד בחדר שם, ויש שם מוזיקה של המזרח הרחוק, נעימה כזאת. הכל מעץ כהה כזה, ויש תחושה כל כך חמימה ואוהבת. ואחרי כל הקרמים, שהיא מעסה על הפנים, והכל מרגיע, היא שמה לי מעין ניילון על הפנים ואני יושבת שם חצי שעה, בשקט עם המוזיקה המרגיעה, לפעמים נרדמת. ואז הוא חוזרת, ומורידה את הניילון. אחר כך היא מתחילה למרוט לי קצת את הגבות, שזה כואב תחת למרות החומר המאלחש, אבל חיים. ואז אני מסתכלת על המראה, ובמקום לראות גבות וחצ'קונים כמו שראיתי קודם, אני רואה את עצמי. ואז היא מזכירה לי "אל תשכחי לשים קרם לחות! ולא להתעסק עם הפצעים!" ואני יוצאת משם, רגועה מחדש.
לעזאזל, עצוב לי.
עריכה: יאי?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נמה