זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 6/2006
הפרנויה של ביקיני
מי שהמציא בגדי ים הוא חתיכת סדיסט. אפילו דוגמניות לא נראות בזה מי-יודע-מה - אני בספק שיש בת אחת שבאמת ובתמים מסוגלת להסתובב, אפילו ברחבי הבריכה, בדשא שמסביב, בלי להרגיש חרא עם עצמה. אני זוכרת שהייתי קטנה וכל הזמן רציתי ללכת לבריכה, ואמא לא רצתה ללכת ולא רצתה להיכנס למים כי היא לא רצתה ללבוש בגד ים, ואני כל כך לא הבנתי אותה וחשבתי שזה טפשי
אז עכשיו אני מבינה.
אבל, כמו שהפסיכולוגית שלי (אבוי, אמא של חניך שלי ;_;) לשעבר אמרה לי פעם - "את צריכה להחליט מה יותר חשוב לך, מה שאנשים חושבים או לעשות את מה שאת רוצה". ואני רוצה ללכת לבריכה. אבל לשים זין על העולם זה, מסתבר, לא כל כך פשוט.
אז נכנסתי לחנות של בגדי ים, כולי תפילה שאני אמצא משהו סמי-נורמאלי. לאחר טלאות רבות, הגחתי מהחנות עם מכנסי גולשים כאלה עד מתחת לברך וחלק עליון של ביקיני. הבטן שלי עדיין חשופה, ואני עדיין ארגיש עם זה זוועה, אבל היי - זה הכי טוב שיכולתי למצוא.
ועוד מפי הפסיכולוגית, "את רק כל כך מפחדת שאנשים שופטים אותך בגלל שאת שיפוטית כלפי אנשים". אז כן, אני חושבת ששופטים אותי כל הזמן. קצת פרנואידי מצידי, אולי, אבל בכל זאת. אז אני תמיד משתדלת להצטייר כמשהו שכיף לשפוט. אני מקצינה כל תכונה טובה שלי למימדים לא הגיוניים, אני עושה מעצמי תמונה או סיפור או אני-לא-יודעת-מה. אני לובשת את האופי שלי, לא רק בבגדים אלא גם בשפת גוף וסגנון דיבור וסגנון כתיבה. ובגד ים זה כאילו, שיואו, כל כך לא אני. ואני מפחדת, אני כל כך כל כך מפחדת, לחשוף את הגוף שלי ככה. אבל אני רוצה ללכת ליום בריכה.
למה בכלל כל כך חשוב לי להיראות טוב? הרי אנשים אוהבים אותי. יש לי את אחיעד, יש לי חברים, לאנשים לא באמת אכפת איך אני נראית. ובכל זאת זה כל כך מפריע לי שאני לא אראה במיטבי בבגד ים. ובכל זאת כל דבר שאני אוכלת מלווה ברגשות אשמה מטורפים.
בלעחס, שונאת בגדי ים. חורף, תשוב אלי :'(
אגב - סיימתי אזומנגה דאיו. סדרה כל כך טובה. כאב כל כך שהיא נגמרה :(
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
