זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 11/2006
לחץ
אולי אני לא כל יכול.
אולי אני לא ייצור על.
אולי אני לא כזאת מבריקה.
אולי אני אטוס לגרמניה ולא אדע כלום, אולי אני אעלה ואגמגם ולא אמצא את המילים בתוך הפה שלי, אולי פתאום אני אצליח לדבר רק עברית.
אולי אני אכשל בתור מדריכה - איך מודדים את זה בכל מקרה? - והחניכים שלי יסבלו.
אולי אני לעולם לא אכנס לכושר, לעולם לא אצליח לסיים שני סיבובים מזורגגים של 800 מ' וזה יהיה אך ורק באשמתי.
אולי אני אכשל בשלוש יחידות מתמטיקה, אכשל בספרות ובתנ"ך, אכשל בביולוגיה ובביוטכנולגיה ובכל שאר השטויות שמלמדים אותי.
אולי בכלל אצא מבית ספר, אכנס להיריון, אלוהים יודע ממי. אולי אני אהיה אמא בגיל 17. דווקא מתחשק לי להיות אמא, עקרת בית אוהבת כזאת, סטייל פיפטיז.
אולי אני פשוט אנתק מגע עם כל העולם, זה יפגע בי פחות, זה יפגע בהם פחות. אשב לי באמצע המדבר לבד, לגמרי לגמרי לבד, וככה אף אחד לא יהיה מאוכזב ממני שנכשלתי, אף אחד לא יהיה מאוכזב ממני שלא השקעתי, אף אחד לא יכעס עלי שזרקתי את החיים שלי לעזאזל, אף אחד לא יאשים אותי באדישות. אף אחד לא יבוא אלי בטענות שלא התקשרתי כשאמרתי, אף אחד.
אולי ניקח איתי מישהו אחד שמה למדבר, ככה סתם בשביל לחבק אותי ולדבר איתי, שלא יהיה לי משעמם.
ואולי אני פשוט אלך לישון.
((ד"א, הסתפרתי, ואני לא מרוצה, כי בהתחלה הוא עשה לי את הפוני קצר מדי וזה נכנס לי לעיניים אז אמרתי לו לקצר והוא אמר שככה יפה. אבל מה אכפת לי אם זה יפה כשזה נכנס לי לעיניים ואני לא רואה כלום? אז אמרתי לו שיקצר. אז הוא קיצר. יותר מדי. ועכשיו יש לי פוני קצר נורא וזה מעצבן אותן.))
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
