| 12/2006
חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך.
אם יש שלושה תחומים שחשובים לי בחיים, כשמוציאים אלמנטים כמו חברים ומשפחה מהעניין, קל לי נורא לתמצת את זה לסיירות, אחרי, ודיבייט. בין הדברים האלה, הלכאורה נורא נורא לא קשורים, מתחלקים החיים שלי. ככה מתחלק השבוע שלי, כל יום משהו אחר. ראשון - אחרי. שני - סיירות. שלישי - לנוח, ברוך השם. רביעי - אחרי. חמישי - דיבייט. סופי שבוע - טיולים. והחופש חנוכה הזה המחיש די טוב לדעתי את כל זה.
אז שבת-ראשון הייתי במדבר, כמו שכבר כתבתי - היינו בכל האיזור של עין עקב. היה אחלה. יומיים, קר, אבל איכותי. אחר כך חזרתי לשנת לילה מתוקה ומקלחת נחוצה בבית, ארזתי תיקים, ראיתי פרק של פרוייקט מסלול (:P), שתיתי תה, וביום שני בבוקר שבתי לאותו האיזור במדבר לסדרה של כושר קרבי.
אלוהים אדירים, איך קרעו אותנו שמה. :-X
אני דווקא כן אשעמם אתכם בפרטי פרטים. נהנה-בננה.
את הסדרה התחלנו, בין ריצה לפק"ל כוח, בניווט קצרצר בן כשעתיים וחצי בגבעות גורל. איזה יופי איזה טופי, הרי כבר העברתי שם תחרות ניווטים והשתלמות לתחרות ניווטים, אני מכירה שם כל שלוחה ואבן. אני הייתי פחות או יותר היחידה בחוליה שלנו שידעה לנווט אז די השתלטתי שם על כל העניינים - סביר להניח שיותר מדי. אופס :/ אין דבר. שמה, לפחות, הייתי במים שלי. בשטח מוכר, במשהו שאני טובה בו. לא הייתה לי את הזכות הזאת במשך שאר הסדרה פחות או יותר.
אחרי שסיימנו את הניווט, ועשינו קצת ריצה וקצת הסוואה והליכה בחושך, דיברו איתנו קצת על איזה משהו של לאן להתגייס או משהו בסגנון (מי זוכר?) ואחר כך עשינו מסע אלונקות. שמונה עשרה איש? שתי אלונקות. הגיוני ביותר, לא?
לא.
בחישוב הזה שכחו להוריד את בר-דליה (שלא רצות, לא סוחבות, לא יורדות למצב שתיים, ולא מתלכלכות. אבל כבוד להן שהן באות, ברצינות. זה כבר אומר יותר ממה שחושבים), את קטיה שלפני כמה זמן נשברה לה היד ועכשיו היא מחלימה, את מורן ואת מאהר ואותי שאמנם יכולות לסחוב אבל לא ליותר מכמה דקות, ואנחנו גם יותר נמוכות מהבנים אז זה רק מכביד עליהם. אם נוסיף לחישוב עוד בן אחד שלא ממש יכול היה לסחוב, ועוד שניים-שלושה שחצי נשברו, זה יוצא 9-10 אנשים על 2 אלונקות, כלומר לא מספיק.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מעיקה, כל כך חסרת תועלת, כל כך מכבידה. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות, החלפתי כל פעם שיכולתי להחליף, וחצי מהפעמים שהחלפתי עוד לפני שאני הספקתי לוותר מישהו מהבנים שסחבתי איתם צעק "שמישהו יחליף את נעמה!" כי כשלי קשה, וכשאני יותר נמוכה מהם, אז עליהם זה רק מכביד. אז החלפתי אנשים זמנית הרבה פעמים, שינוחו לכמה רגעים עד שהם יחזרו לעצמם טיפה, והבאתי לאנשים לשתות, ומשכתי בעליות מקדימה, והבטחתי (וקיימתי!) וואחד מסאג' כשהמסע ייגמר. אולי אני לא מי-יודע-מה בסחיבת אלונקות, אבל מסאג' אני יודעת לתת :) אני יודעת שזה נשמע כמו "אוי-יו-יוי, לא כאב לי, אוי-יו-יוי", אבל זה די מבאס לראות שלכל מי שסוחב קשה נורא נורא נורא ורק אני לא סוחבת.
לשקי השינה נכנסו באחת בלילה ונרדמנו כולנו תוך כמה שניות (ופה, הרשו לי להודות לאלוהים שנתן לי חמש וחצי שנים בסיירות להתרגל לשינה בשטח וללמד אותי איך להתארגן לשינה ולהתארגן לקימה תוך דקה וחצי כולל הכל), ובבוקר השקמה בשש וחצי.
ריצת בוקר, עניינים. אחר כך לקחו אותנו לראות איך פלוגה אחת של גבעתי כובשת גבעה, עם אש חיה והכל. זה היה די מגניב. אחר כך לקחו אותנו לעשות בוחן מסלול, בערך, וגם זה היה די מגניב (למרות שחצי מהדברים שם לא הצלחתי לעשות... עשיתי את הכי טוב שלי. וזה נכון לגבי כל דבר ודבר בסדרה. עשיתי את ההכי טוב שלי, וקצת מעבר לו).
ואז לקחו אותנו להופעה של הדורבנים :-O
זה היה, דבר ראשון, מפתיע. מה לעזאזל זה קשור?! אין לי מושג. זה היינו כל החבר'ה של אחריי, וסיירות של הקק"ל (חלה"ט יותר טובים :< אבל פגשתי שם את מגל, היה טוב לראות אותו ^^), וחיילים של גבעתי, ופרוייקט "איילים" שזה הפרוייקט סטודנטים של ברק. בקיצור, אנשים טובים. ההופעה עצמה הייתה די טובה. היו שתי להקות חימום שהיו גרועות עד כדי גיחוך, ואז עוד להקת חימום שהייתה ממש ממש אחלה, ואז זיקוקים (לכל מי שלא יודע, וזה בסדר כי זה דבר עלי שלא כולם יודעים, אני מתה מפחד מזיקוקים. אין הרבה דברים שמפחידים אותי יותר מזה. ארבעה אנשים בערך היו צריכים להחזיק אותי בערך כדי שאני לא אברח, אבל ככה זה שם. יש מי שיחזיק אותך, לכולם אכפת ממך. טוב שם). ההופעה עצמה הייתה די סבבה.
נגמרה ההופעה, הגענו למחנה. השעה - קצת אחרי עשר.
נגמר?
ממש ממש לא.
עד שלוש וחצי בבוקר עשינו כל מיני קטעים של הסוואה. שלוש. וחצי. בבוקר. האמת היא שזה היה ממש ממש מגניב ברובו, למעט הקור. באחד מהקטעים שיחקנו דגליים עם הקבוצה של רמלה על שתי כיפות. עכשיו, חושך. לא רואים מטר מלפניך, כי אפילו הירח היה די ריק. אז כשאתה רק מתכופף, אתה נראה כמו שיח. כולם כזה מנסים מימין ומשמאל ולעקוף, ואני פשוט התקדמתי לי בזחילה במעלה הכיפה. ההסוואה הייתה מושלמת, עברתי להם ממש מתחת לאף והם לא ראו אותי ובסה"כ התכופפתי, אבל זה היה איטי מדי. ראו אותי בשלושת-רבעי הדרך בערך :(
מה שהיה מאוד נחמד זה שבשיא הקור, ובשיא העייפות, כולנו פשוט התחבקנו חיבוק דוב אחד ענקי עם כ-ו-ל-ם של איזה עשר דקות כל פעם (וכל פעם דקות, כל פעם שמישהו התלונן שקר לו, כולם כולם כולם עשו חיבוק מסביבו) כדי להתחמם. זה היה יפה, זה היה כיף, זה היה מגבש בטירוף. זה היה ממש ממש כיף. :)
בשלוש וחצי נכנסו לתוך השקי שינה וקפאנו אל תוך שינה מתוקה, איכותית.
וקצרה.
בחמש אפס-אפס הקפיצו אותנו. "עשר דקות, ואתם מוכנים לריצה!!". ושוב, תודה לאלוהים האדירים שם למעלה שנתן לי את כל שנות הסיירות האלה, שבסופו של דבר הכינו אותי למצב כזה בדיוק. עשר דקות כבר הייתי מקופלת ומצוחצחת שיניים. כמובן שיצאנו רק שעה וחצי אחרי זה, אבל הפרינציפ! עוד כמה חיבוקי דוב קבוצתיים (זה מה שעשה לי את הסדרה, אני נשבעת. הביחד הזה) - ויצאנו לדרכנו.
לאן?
למסע אלונקות. (כן עוד אחד). הפעם של 15 ק"מ (בשעתיים), הכל עליות וירידות ודיונות. WOO HOO, איזה כיף!!
גם את זה סיימנו, עם הרבה צחוקים וציניות, במעגל מסאג'ים וסבב מתיחות וטקס.
וחזרנו הביתה (מעולם האמבטיה לא כאבה לי ככה).
רשימת נזקים:
* שפשפת מטורפת שכבר הפכה ממזמן לפצעים מגלידים מאחורי הברכיים.
* שפשפת בכל האזורים המוכרים - כולל בית שחי.
* שפשפת (כמה כבר אפשר?!) בקו החגורה (איכשהו :/)
* חצ'קונים על כל הפרצוף, אבל זה כבר ברור.
* היד שלי שחורה לגמרי, ויש בה סדקים מלוכלכים, וזה אחרי שהשריתי אותה במים וסבון.
* יבלת על רגל שמאל.
* אם כבר מדברים על רגליים, אני לא באמת מרגישה את שלי.
* אני לא מצליחה להזיז אף שריר בגוף שלי.
אחרי המקלחת גם הלכתי לישון בערך בשמונה. התעוררתי אחרי 14 שעות והלכתי לדיבייט. עשינו דיבייט אחד בלוד, ואחר כך עוד דיבייט בתל אביב עם הקבוצה של התל אביבים שהיו די מגניבים. יוני תפס אותי לשיחה (נחוצה, כי היינו די בברוגז לא נורמאלי), ואחר כך הצלחתי לפספס שלוש אוטובוסים.
בסוף תפסתי את האוטובוס של 12 מהתחנה המרכזית, אבל זה לא היה נעים. הייתי חייבת לשירותים, ובכל התחנה המרכזית המזדיינת הזאת (ליטרלי) לא היה שירותים אחד פתוח. היו שם מעט מאוד אנשים, למעשה, והאנשים שהיו שם היו מן הסתם אנשים מהסוג המפחיד. כל פעם עקבתי אחרי שלט אחר של שירותים, והלכתי והלכתי בתוך המבוך הזה של התחנה המרכזית עד שהגעתי לשירותים וגיליתי שהם סגורים. אחר כך גם שאלתי אנשים ואף אחד לא ידע. גם אנשים שעבדו שם לא ידעו. הם פאקינג עובדים שם, הם לא צריכים לשירותים מדי פעם?! כמובן שבדרך גם דחפו אותי ערסים וגם ירדו עלי ואיזה אחד באחד הדוכנים ששאלתי אותם איפה יש שירותים פתוחים הציע לי ש"תבואי תאכלי אצלי ואני כבר אראה לך איפה השירותים", קומפליט עם המבט המפחיד והפדופילי. הצעה שסירבתי לה בנימוס (ספרינט מטורף מהמקום). בסוף מצאתי איזה משהו. לא היה שם יותר מדי, שתן על כל הרצפה, לא היה נייר טואלט, והדלת לא ממש נסגרה - אבל הייתה אסלה ולא הייתי צריכה יותר מזה.
וזהו.
מעוז צור ישועתי,
לך נאה לשבח,
תיכון בית תפילתי,
ושם תודה נזבח.
לעת תכין מטבח
מצר המנבח.
אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכת המזבח.
רעות שבעה נפשי,
ביגון כוחי כלה,
חיי מררו בקשי,
בשעבוד מלכות עגלה.
ובידו הגדולה,
הוציא את הסגולה,
חיל פרעה
וכל זרעו
ירדו כאבן מצולה.
דביר קדשו הביאני,
וגם שם לא שקטתי,
ובא נוגש והגלני,
כי זרים עבדתי.
ויין רעל מסכתי,
כמעט שעברתי,
קץ בבל
זרבבל,
לקץ שבעים נושעתי.
כרות קומה ברוש בקש,
אגגי בן המדתא,
ונהיתה לו למוקש,
וגאוותו נשבתה.
ראש ימיני נשאת,
ואויב שמו מחית -
רוב בניו
וקנייניו
על העץ תלית.
יוונים נקבצו עלי,
אזי בימי חשמנים,
ופרצו חומות מגדלי,
וטמאו כל השמנים,
ומנותר קנקנים,
נעשה נס לשושנים,
בני בינה
ימי שמונה
קבעו שיר ורננים.
חשוף זרוע קודשך,
וקרב קץ הישועה.
נקום נקמת דם עבדיך,
מאומה הרשעה.
כי ארכה לנו הישועה
ואין קץ לימי הרעה,
דחה אדמון
בצל צלמון
הקם לנו רועים שבעה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נמה