זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 2/2007
ספרות טובה
הרגע הזה, קצר מהרהור על עפעוף, שבו מסיימים ספר. זה לפני קריאת המילה האחרונה, כי אתה כבר יודע פחות או יותר מה היא הולכת להיות. זה גם לא עם העמודים האחרונים, שבהם אתה באופן נואש מחפש במה לאחוז. אבל זה איפשהוא שם.
הספר פשוט נגמר לי בין הידיים, משאיר אותי עם הדמויות ועם המחשבות, עם כל ההרהורים, את רבבות הרמזים שלא הבנתי, את הציטוטים שלא ידעתי למקם. את המשמעות שאני עדיין לא יודעת למקם בדיוק, אבל אני בטוחה שבעוד כמה שנים באיזה רגע לא קשור פתאום תנחת עלי איזו בינה משמים ואני אבין את הכל.
הדיכאון של אחרי הספר, שאתה כבר לא בהתחלה המייגעת שבה אתה לא לגמרי בפנים ולא לגמרי בחוץ ומת לדעת עוד מה הספר יביא לך, ולא באמצע שבו אתה פשוט קורא לאט ובנינוחות ומתי שיוצא, ולא בסוף המותח שבו אתה מוצא את הספר נמרח על קצה החוטם במתח, בניסיון האחזות, בהבנה חלקית של מה שנועד שיבינו במהלך הקריאה ולא בהרהור שני או שלישי או רביעי, ולא בקריאה חוזרת ונשנית של הספר כולו או של חלקים נבחרים.
ורוצים להמשיך לקרוא, ולאחוז בעוד ספר, בהמשך, לפחות בעוד ספר של אותו הסופר - אבל אי אפשר. זה מרגיש כמו בגידה.
עכשיו לזה אני קוראת ספרות טובה.
(הספר הספציפי הזה, אגב, הביא איתו הרבה מסקנות על תהליך הקריאה, על האמון המוחלט בסופר, על חוסר האונים של הקורא, ועל עוד כמה דברים.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נמה