| 2/2007
מתנשאת, חייזרית, או סתם פסימית?
אני מתנשאת.
אני חייזרית.
אני במחזור.
וכן, אני די פסימית.
אבא בהודו, מתן-ניי בטירונות. ואני?
למה מתנשאת? אני יוצאת לי ל"מסע ישראלי מבראשית", שזה בעצם הדבר היחידי שמצליח לחפור יותר ממני, ולמעשה גם על נושאים שכבר חפרתי עליהם (כי תמיד, איכשהוא, יוצא שיש יותר מדי זמן לחשוב. סתם, אני לא עומדת לתרץ את זה שאני מתפלספת עם עצמי, לפחות אני עושה את זה לבד ולא בהנחיה של מישהו, ומגיעה למסקנות לגבי מי אני ומה הזהות שלי ביחס למדינה, לדת, וכו' בעצמי). ולכן אני מתנשאת - אני לא חושבת שאני צריכה את זה. כי, נו באמת, אנחנו אמורים להתרגש נורא מזה שאנחנו ישנים באוהל במדבר, כי זה לא משהו שעושים בדרך כלל. נ-ו ב-א-מ-ת. אז לקחו את שני הדברים שאני טובה בהם: בלחפור בשכל ובלהסתדר שבוע בלי הורים, ומעבירים אותי סדנה בזה וזה אמור לחדש לי דברים. תסלחו לי אם אני מפהקת.
למה חייזרית? כי אני לא רצויה בכיתה שלי, וזה מעצבן אותי, נורא. מפה הלאה, כל מה שפוגע - אני מצטערת מראש. ובכן, יש לנו 5 כיתות בשכבה. רצו ליצור 6 קבוצות קטנות יותר, אז "הופרשו" בהתנדבות כמה ילדים מכל כיתה אל תוך הקבוצה השישית. רק מהכיתה שלי אף אחד לא התנדב. עכשיו, לא שיש לי בעיה להתנדב, באמת שלא, אני חרק חברותי וכל זה ואין לי בעיה עם אף אחד... חוץ מכמה מהילדים שבקבוצה השישית מכיתות אחרות. למעשה, הם מהמעטים שבאמת ממש אין לי כוח לבלות איתם שבוע של חפירה בשכל. אבל גם אף אחד אחר מהכיתה שלי לא רצה להתנדב. אז מה עשו האנשים נוטפי הטקט מהכיתה שלי? באו אלי, בתוך ה"חבורה" שלי (עלאק חבורה. משהו. חוץ מ-2 בנות שם, מתי הפעם האחרונה שניהלתי שיחה אמיתית שם עם מישהי? כמה מהן יודעות שאבא שלי עכשיו בהודו? כמה מהן יודעות שאח שלי בטירונות, שזה משהו שנינדנדתי עליו לכל העולם בערך?) אז יופי, פשוט שייכו אותי לחבורה של 6 בנות שלכאורה אנחנו חברות הכי טובות שלא מתקשרות עם העולם החיצון (שזה ממש מעליב, כי אמנם אני לא חברת נפש של יותר מדי אנשים מהכיתה, אבל אין לי שם בעיות עם אף אחד ואני מדברת חופשי עם מי שבא לי ומעולם ההגדרה "לא מתקשרת" ו"לא אכפתית" לא עלתה על דעתי. כן, זה די מעליב). ו"גם ככה הן חבורה אז לא אכפת להן אם הן חבורה פה או חבורה שם" ופשוט -נידבו- אותנו לקבוצה השישית.
אני יכולה עוד איכשהוא להבין מאיפה הם יוצאים, זאת האמת. הם חבורה של חברים, והם לא רוצים שיפרידו ביניהם, ולנו לכאורה לא אכפת כי אנחנו לא קשורות לכיתה, אז מה אכפת לנו? אז זהו, שעד אותו הרגע ממש לא כל כך הבנתי שאני לא קשורה לכיתה. כאילו, שמתי לב שאני לא חלק מאיזה גיבוש כיתתי חזק, אבל מכאן ועד גירוש מהכיתה... פשוט באו אלינו ואמרו לנו "אתן לא רצויות, קישטא".
ולא הסכמנו (האמת היא שבמקרה, למזלי (כי הייתי פותחת כזה פה גדול אם הייתי שם. אני והפה הגדול שלי...) לא הייתי באותו יום, הייתי במוזיאון. יאי).
אז עשו הגרלה, ויצא שהפרידו פחות או יותר את הקבוצה הגדולה של החברים, ועכשיו כולם שונאים אותנו (ושוב, אני משוייכת לחבורה של חברות. אני לא נעמה, לא רואים אותי בפני עצמי - אני פשוט חלק מחבורה אנטיסוציאלית שאני בכלל לא מחשיבה 3\2 ממנה לחברות שלי באמת). ממש כיף לצאת ככה לטיול של 6 ימים, לא? כיף חיים.
ואני במחזור וכואב לי ולא כיף לי.
ופסימית.
אבל אתם יודעים מה? זוכרים את הקטע הזה בחתונת רפאים, אחרי השיר פתיחה הממש ממש אדיר, שבו ההורים של המה-שמו פוגשים את ההורים של המה-שמה, והאמא של המה-שמה אומרת לאבא של המה-שמה לחייך, ואז הוא מותח במאמץ מרובה את הפנים לחיוך?
אני חושבת שזה מה שאני אעשה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נמה