| 2/2007
סתם התבכיינתי
היה מסע מצויין.
ואני לא סתם אומרת - חלק מהמעגלים אמנם היו משעממים עד טירוף, והמטודות שהמדריכה (בת-אל) השתמשה בהם היו סתמיות וחזרו על עצמן, אבל תמיד היה איך להשתעשע במעגלים. והמעגלים בכלל לא היו הרעיונות המרכזיים בטיול.
מבחינה חברתית - קיבלתי ביטחון עצמי חדש. באמת שכן. התחלתי להרגיש ממש רצויה, ממש חלק מהכיתה, התחלתי לדבר עם אנשים בצורה שקודם לא היה לי האומץ, התחלתי לצחוק עם כולם, ולשבת איתם. זה משהו שלא היה לי מקודם והטיול הזה ממש תרם לי בו. הרגשתי נפלא.
וגם מבחינת התוכן של הטיול היה מצויין - היומיים הראשונים היו במדבר, ונו, מדבר. אני אוהבת את המדבר. היה איזה קטע מעצבן, שהמארגן של הטיול (אני ממש לא אהבתי אותו. הוא היה מעצבן ונדחף לכל מקום.) בא והגדיר את המדבר ואת התחושה של להיות במדבר בדיוק כמעט מילה במילה כמו שאני הגדרתי את אותו הדבר כמה פוסטים אחורה, רק שהוא עשה את זה בצורה משעממת עד דמעות. אבל חוץ ממנו היה נהדר.
אחרי המדבר, הלכנו להתנדב בדימונה. כל כיתה התנדבה במשהו אחר - כיתה אחת התנדבה בבית תמחוי, אחרת התנדבה עם קשישים, אחרת התנדבה עם מפגרים, וכו'. הכיתה שלי נסעה לירוחעם, ושמה התנדבנו במעון ילדים. המעון היה מוזנח, מבפנים ומבחוץ - המגלשות החלידו, החצר הייתה מלאה בזבל שהביא איתו חרקים, ובפנים היה מבולגן ופשוט בוכטא של צעצועים.
סידנו להם הפינת בובות בצורה של ארמון-אחשוורוש לקראת פורים, שיחקנו איתם ונתנו להם צומי, הוצאנו את כל הזבל ותפסנו את הג'וקים, צבענו להם את המתקנים. אני הייתי אחראית על הארמון אחשוורוש בעיקר, ושיתפנו אותם בזה, והם כל כך נהנו, ואני כל כך נהניתי איתם. נראה לי שמצאתי את ייעודי בחיים - להיות גננת P:
אחר כך קראו לי החוצה שאני אצייר על מגלשה שצבעו בשכבת בסיס של כחול כהה. בהתחלה רציתי נורא לצייר שבלול, אבל בסוף החלטתי לוותר על זה ובשביל בכל זאת להשאיר את חתמי ציירתי אחד על המגלשה השניה. על המגלשה הכחולה לקח לי בדיוק חמש דקות לצייר הרבה הרבה כוכבים וירח (כשנתתי לשתי בנות שבהו בי לצייר כל אחת כוכב והן אחר כך נורא נורא התלהבו מזה). החמש דקות האלה שאני השקעתי פשוט גרמו לילדים לצווח מאושר למראה המגלשה. חמש דקות. זה כל מה שהשקעתי. והם ממש היו מאושרים מזה. עשינו אחר כך ניווט עירוני בדימונה, שהיה די משעמם, ואחר כך נסענו ללטרון (כל כך קרוב לבית ;_;), ששמה ישנו.
למחרת היינו ביד-ושם. היה קשה לאורך כל המשולש הזה, אבל אז הגעתי ללוח אחד גדול על הפוגרום ביאשי. שמעתי עליו עד יום חמישי רק בסיפורים של סבא שלי, ועכשיו זה היה מול העיניים שלי, עם עדות של אשה במסך של סיפור שהיה דומה עד דמעות לסיפור של סבא שלי על איך היא ניצלה מהפוגרום. אני בהיתי בזוועה במשך דקות ארוכות על הלוח הזה בזמן שהכיתה שלי המשיכה הלאה, ורק רוברט נשאר איתי מאחורה, וכשראה שזולגות לי דמעות הוא שם עלי יד ותמך בי. וכשהוא עשה את זה, הכל יצא החוצה. כל הדמעות שלי. מצחיק, איך בנאדם שבקושי דיברתי איתו לפני זה, יכול לתמוך בי ככה. אני חייבת לו תודה עצומה על זה.
בערב היה לנו מופע מושקע ויפה לכבוד המסע ישראלי, ולמחרת היינו בהר הרצל. ביקרנו בהרבה מאוד קברים, ביניהם הקבר של ניר כהן. אבל איכשהוא, הקטע שהכי זיעזע אותי בבית קברות, הקטע שהכי העיר אותי, זה לא שמאחורי כל קבר יש סיפור חיים שלם, תקוות ושאיפות ועבר ומשפחה. לא. הקטע שהכי העיר אותי למציאות היה הדשא הסינטטי שדרכנו עליו ליד הקברים של מלחמת לבנון השניה, שזעק "עוד מעט גם פה יקברו עוד", שצעק לי שעוד שנתיים-שלוש זה אנחנו שנמות, ואנחנו שנבכה על קברים של החברים הכי טובים.
קיבלנו את שבת בכותל - ואני נשבעת שבפעם הבאה אני שמה תכריכים על החזה כדי לטשטש אותו, סווטשרט גדול וכיפה ומסתננת לשלושת-רבעי כותל של הבנים. הבנות האלה כל כך יבשות ~.~ למרות שכן מצאנו איזה קבוצה של אמריקאיות ורקדנו איתן ושרנו איתן והיה כן כיף.
את שבת שמרנו, קצת חפרנו.
וזהו. נסעתי הביתה.
מעניין כמה זמן ההווי הזה שנוצר בכיתה יישאר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נמה