לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זה נראה לי כמו הר


מיאו.

יום הולדת שמחכינוי:  נמה

בת: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2007

אחד מהימים הטובים האלה


אז למרות שיום שלישי, היה לי היום יום נהדר. באתי ללימודים כרגיל לשם שינוי, ואפילו מוזיאון לא היה (אם כי הייתי בטוחה שיהיה והתאכזבתי קצת שלא היה...), אבל בכל זאת לא למדתי יותר מדי - רק שעתיים ספרות. אחר כך היו לי שעתיים חופשיות, שמילאתי בדיבייט, ואז שלוש שעות אנגלית שראינו סרט והזמנו פיצה D=
אחרי זה הלכתי עם אח שלי לסושי הכי טוב בעולם, בפתח תקווה. מסעדה מדהימה. אני הולכת איתו לסושי איזה פעם בשבוע בממוצע, אבל זה by far הסושי הכי טוב שאכלנו עד כה (ואנחנו מגוונים, כל שבוע אוכלים במקום אחר).

וסתם, העולם כל כך יפה~ הגשם שוטף את הכל וזה כל כך צבעוני! כל צבע נהיה בוהק וחד, הירוק הוא ירוק והצהוב הוא צהוב והכחול הוא כחול והאדום הוא אדום. וככה העולם צריך להיות. יפה לי.

(אגב, יש לי עוד 2 שמות לחתולים. לשלישי יקראו שרודינגר, כי נו, זה פשוט שם גאוני לחתול... ולרביעי יקראו אמיל, כי ככה. אני עושה רשימה בצד של חתולים.)


And every time you crave for me I'm here
And anything you hunger for I'll share
And I will be quietly standing by
While slowly I am dying inside

Hold me in your arms
And let me be the one who can feel
like I am a child in love

Every time I talk to you you're down
And every time you need a laugh I'm around
And when you forget I'm here - I'm not
It isn't really me that you forgot...

Hold me in your arms
And let me be the one who can feel
Like I am a child in love

Whisper now and tell me how
You'll watch me and tell me
Somehow I'm gonna be alright
נכתב על ידי נמה , 30/1/2007 20:48  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



I LOST THE GAME


צריכה טיול.
צריכה חתול.
הרבה חתולים.
לאחד מהם נקרא פינסקר. אם יהיה עוד אחד, נקרא לו טסלה. לשאר כבר נראה.

(אם אני אשנן בראש מספיק פעמים "אני יפה, אינטיליגנטית, סקסית, נחמדה, טובה, ולא שמנה", ואפגין את זה כלפי חוץ, זה יהפוך להיות נכון?)

מסתבר שיש לי הערכה עצמית לקויה.
(מעניין למה...)

עריכה:

הייתה פה תמונה של כוסית, במיוחד בשביל זיו.
אבל זיו לא מעריך כוסיות אמיתיות.
באסה.
אין יותר כוסית.
נכתב על ידי נמה , 26/1/2007 14:13  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שפל המדרגה


"איפה להוריד אותך, ילד?" הנהג מונית שואל אותי. "פה." בשביל מה לי לתקן אותו. אני משלמת, ויורדת. הולכת לי, לבד, בעזריאלי. קונה כרטיס לסרט. רואה אותו לבד, כשחבורה של ילדים בערך בכיתה ג' שיושבים מאחורי ועושים כל מיני שטויות הם היחידים באולם קולנוע חוץ ממני.
שפל המדרגה, אה?

טיפשה. טיפשה, טיפשה, כל כך כל כך טיפשה.

הזוהר של ההצלחה לאט לאט דוהה, וכך אני נשארתי, עם שכבה עבה של איפור שגם אם אני אנסה סביר להניח שלא אצליח להסיר, וחולצה עם מחשוף, בוכה בתא שירותים בעזריאלי - מרוקן מאדם, ומנסה להבין את אתמול בלילה. טיפשה.

כי בתחרות הזאת אני לא יכולה לנצח. את האמת? אני לא בטוחה שאני רוצה.

על מי לעזאזל אני מנסה לעבוד עם הביטחון העצמי המזוייף הזה והאודם והמסקרה?

Oh, look what you've done
You made a fool of everyone.
נכתב על ידי נמה , 19/1/2007 17:25  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יומיים הזויים


היומיים האחרונים היו, אין מילה אחרת לתאר אותם - הזויים. נתחיל בשני בלילה - אני, כבר בפרנטיקה של החיים שאין לי נאום משכנע, ומשוכנעת שאני הולכת לכתוב אותו (אחרי שכבר התחלתי) בעד התגייסות לצה"ל, לא הצלחתי לכתוב אותו.
"אני לא מצליחה לחשוב על נקודות!" התבכיינתי לסלע.
"אז תעלי לשם ותאשימי את המוזה שלך" הוא ענה.

וזה אכן מה שעשיתי. התחלתי לכתוב בשצף קצף מטורף נאום אפטר-דינר שלא ידעתי שיש בי את הכישרון לכתוב אותו, כשאת הבדיחות המצחיקות באמת סלע הציע, ואני ממש ממש גאה בנאום הזה. האשמתי את המוזה שלי, ואת המוזות בכלליות, בעצלנות. זה יצא הכי אחלה שבעולם.

יום שלישי בבית ספר עבדנו, ועבדנו, ועבדנו. הגעתי לבית ספר ב-10:00, ישר התחלנו לעבוד. פה קצת ושם קצת ולעגל פינות ולעבוד, לעבוד, לעבוד. ירון עזב אותנו ב-18:00 בערך, ואני, סלע והדר נשארנו לעבוד על האימפרומטו עד 21:00 (המשכנו גם אחרי שגירשו אותנו מהבית ספר...). ואז, בספונטניות של הרגע "אולי תבואו לישון אצלי?" והם אכן באו לישון אצלי, למה שאני כמעט משוכנעת היה אחד הלילות הכי הזויים שעברתי. ולמי שהיה לו אפילו צל של ספק, כבר עברתי הרבה לילות הזויים.

באמת שהתכוונו להתעורר בבוקר וללכת לבית ספר כמו כל יום רגיל. באמת שכן. אבל מה לעשות ש... לא. התעוררנו בערך בתשע, או בשמונה וחצי בסוף. איפרנו אותי, הלבשנו אותי, וכשגילינו שאין לי חולצה מתאימה לשטן, ושהלק שניסינו בציפורניים התחרבש לחלוטין ואין אצטון בבית - אז הלכנו למודיעין סנטר וקנינו חולצה שטנית כזאת, ומסיר-לק, וקיו-קארדז לדיבייט.

לבית ספר עצמו הגענו בערך בשעה 12:30. עבדנו, נלחצנו, צחקנו. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי בערך שהגעתי לבית ספר עם איפור - ועוד איפור כבד יחסית. זאת הרגשה ממש מוזרה. זה בוסט מטורף לביטחון העצמי, אבל מצד שני - ממש לא הרגשתי בתוך העור שלי.

קיצר, בלה בלה בלה...
הגענו לתחרות. בלה בלה.


.
.
.
.


I FUCKING KICKED ASS!

וואו. הלך לי ממש ממש טוב. הדיבייט הלך לי מעולה (למרות שבאיזה שהוא שלב קלטתי שכרגע אמרתי בחדר מלא דתיים ש"אין אלוהים"... אופס), הנאום אפטר-דינר היה פשוט בנזונה למרות שהתרגשתי ורעדתי כמו מטורפת. האימפרומפטו דווקא לא היה מי-יודע-מה, אבל ההקראה... אוך, ההקראה. אני קראתי את ספר איוב, פרק א', (באנגלית מן הסתם), בתור השטן-נקבה-סקסית. ראור. הייתם צריכים לראות את הפרצוף של חלק מהדתיים שם, שלא הבינו מה לעזאזל נפל עליהם.

התוצאות בינתיים:
+ אני לא יודעת מה הדירוג שלי בדיבייט, אבל הלך לי די טוב.
+ מקום רביעי באפטר-דינר!!!
+ לא הלך משהו באימפרומפטו :/
+ מקום. שלישי. בהקראה. שלישי!!! שלישי!!!!!!!!! ^___^

סלע בטוח נוסע לדרום קוריאה. אני לא בטוח נוסעת לדרום קוריאה, כי למרות שהלך לי טוב בדיבייט, אני בכיתה י"א והם רוצים לתת לאלה שזו השנה האחרונה שלהם הזדמנות - אבל יש לי סיכוי ממש מעולה להגיע לדרום אפריקה. שזה ממש ממש טוב.

קיצר, אני מבסוטה.

(האפטר דינר שלי:) *נא להתעלם משגיאות כתיב למיניהן. כן, השגיאות שם, וכן, אני יודעת שהן שם. זה כל היופי בנאום - אף אחד לא בודק את האיות שלך.

Some people are talented. Some people aren't. But some, despite their best wishes, their talent, their hard work - just can't seem to get anything down. Some of the most beloved politicians in the world, some of the most brilliant authors, some of the wittiest Individual's winners - all of them, at some point or another, stood in front of a piece of paper, pen in hand, and could not seem to get their speeches to write themselves no matter how hard they tried.

I am a victim to such horrors. And so I have come before you today, dear judge, dear jury - to demand compensation from my muse. I accuse it of racism! I accuse it of sexism! I accuse it of ungratefullness, laziness, and general misbehaviour. I accuse it of a very bad joke - how very typical of my muse - only this time, it's on my expense. I ask my muse for a hand, and it flips me the finger.

Fourth of July, 1776 - "We hold these truths to be self-evident, that all men are created equal." I'm not being greedy or petty - when I was given this average-minus body I was not distressed. I said to myself "fine! I'll be a doctor, a mathematics proffessor". Even when I ped to three-point mathematics in high-school, I did not lose my cool - "I'll try out my luck at the arts" I said. When even my stick-figures looked nervous and my snails seemed to have witnessed Chernovill with their own two awkwardly issemetrical eyes - I decided to simply be witty, shophisticated, funny. If all men are indeed created equal, then I demand equality! A muse the same as Einstein's! As Shakespeare's! A muse like Martin Luther King's! The situation today, Jury, is not equality. What have I asked for? Success in one term where others have in many? Fairness? Equality? Is this not what the Justice System here today stands for?

Judge! Jury! God himself is telling you how unjust this is - just open your handy-dandy bible to Issaiah 5, and see for yourselves: Issaiah's friend planted a vineyard. He dug it, cleared it of stones, planted it with the very best vines. And in return for all his efforts, the grapes turned sour and unworthy of wine. I cry out to you today: I am the friend! My muse is the vineyard! I give it plenty of sleep; I feed it with so much food for thought it should be obese by now; I give it all the time and all the space it needs in our relationship. I even take it out to walks! And what do I get? Empty pages, Judge! Empty pages, not even stained with ink! Where is the justice?!

But, selfish as I might come off, this is not only about me. Oh no. The whole of society is at peril here - because what we are witnessing is the beginning of a terrible breakdown. It begins with one simple muse of an adolescent girl going haywire - but soon, it'll be joined by another one, and another, and another - until a person whose muse still does its job is going to be very rare to find. And let us pause and think of a museless world: a world with no art, a world with no thought, no wisdom. A pointless world. I beg you today, Jury, not to let this happen. It's a slippery slope - one we slip, we won't be able to climb back up to the divine world of muses and thoughts. And the only way to stop ourselves, now - before it's too late, is to punish the muses, show them that they cannot just slack off and ruin our world.

Now, this is nothing new. Since the dawn have time, muses have plotted against humanity. They blackmailed us, made our lives miserable messes - all prices they knew we were willing to pay, if we could - even if only for several minutes - touch the supreme creativity. But they have been blackmailing us for too long and for far too high a price. Van Gough was driven to such despair by his muses that he was forced to cut his ear off before they were satisfied; and I can assure you that, had Einstein been socially adept or handsome, his muses would not have given over e=mc2. Just look at Steven Hawking, for goodness sakes: the more ideas his muses gave him, the worse his disease got. Do I have to start communicating through blinking in order to make a successful speech? Ladies and Gentlemen, we need to open our eyes and realize that the muses have taken us hostage.

I came to you today, respectable judge and distinguished jury, with a reasonable, logical request. Compensation. Now you may be baffled, or even confused - how can you give me what I want? And the real tragedy here is that you can't. You simply can not. I don't want your money, nor do I want you pity; And while a trip to South Korea or South Africa will certainly be greatly appreciated, this is not what I have come here to demand either. And, seeing as my muse is on the defendants part of the court and not anywhere near where it's supposed to be, I can't think of a good solution either. The only thing we are able to do is remember the good old times when muses didn't laze off, when justice was everywhere, and when speeches would write themselves.
נכתב על ידי נמה , 17/1/2007 23:12  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Bored with the Internet




נכתב על ידי נמה , 13/1/2007 23:31  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שביתה!


השביתה הזאתי באה לי בטוב, בחיי. כבר שכחתי איך זה מרגיש, לנשום.
נכתב על ידי נמה , 11/1/2007 07:23  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חזרתי מהמדבר


אוקיי - לקחתי נשימה עמוקה. נשמתי פנימה את האוויר המדברי, את הסחף של אחרי-השיטפון, את ההר ואת המכתש ואת הירח המלא והעגול ואת כל הצהוב-הצהוב הזה.

עכשיו לצלול חזרה למים.
נכתב על ידי נמה , 6/1/2007 21:14  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבוע טוב, ודיבייט


עבר עלי שבוע קצת מטורף, אבל בסופו של דבר זה איכשהוא יצא שהכל הלך לי טוב. הייתי לחוצה, עייפה, חולה וממורמרת - אבל בסוף הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. הפעולה עברה חלק ביותר; קיבלתי 96 במבחן במתמטיקה שהייתי ממש משוכנעת שאני אכשל בו; באימון של אחריי, שדווקא הייתי בטוחה שבגלל שאני חולה ומסכנונה אני ארגיש בו ממש רע, הצלחתי הכל כמו גדולה; הלך לי ממש טוב במבחן בתנ"ך. הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני רוצה לנסוע לדרום קוריאה. אבל רק הטובים ביותר בארץ נוסעים לדרום קוריאה. אז הלכתי לתחרות הלאומית לדיבייט, ועליתי לשלב הבא.
אבל!!!
בקושי הצלחתי להתברג פנימה לשלב הבא. רק ה-18 הכי טובים עלו לשלב הבא, ואני דורגתי 17. זה קצת מלחיץ.
אני צריכה להשתדל ממש ממש קשה בשלב הבא, מ.ש.ל.

מה השלב הבא כולל?
קודם כל הוא כולל, מן הסתם, דיבייט. במתכונת הרגילה - נקבל את הנושא, נקבל שעה, וכעבור שעה נתחיל את הדיבייט. יופי טופי.

אבל חוץ מדיבייט הוא כולל עוד כמה מעניינים.

הוא כולל, למשל, נאום אימפרומפטו - זה עובד בערך כך: נותנים לך כרטיסיה. על הכרטיסיה רשומים 3 דברים אבסטרקטיים למדי: לרוב זה כולל איזה ציטוט, איזשהוא חפץ, ומשהו בסגנון של "אם הייתי יכול לפגוש מישהו אחד, הייתי פוגש את ___". יש לך 2 דקות להתכונן לנאום על אחד משלושת הנושאים. אחר כך יש לך 3 דקות לדבר על זה.

זה די כיף, אחרי שלומדים את הטריקים הבסיסיים (נגיד, אף פעם אף פעם אף פעם, אם נותנים לך משהו כמו "פורנו", אסור פשוט לעלות ולהסביר מה זה פורנו. זה משעמם. צריך לתפוס עמדה לגבי פורנו, או להסביר את חשיבות הפורנו לאנושות. לעשות מזה משהו פיקנטי).

עוד השלב הבא כולל קטע קריאה דרמטית. צריך לבחור קטע, באנגלית מן הסתם, ולהקריא אותו בצורה דרמטית. ישבתי ישבתי, חשבתי חשבתי, נלחצתי נלחצתי כל השבוע אנד פור ט'ה לייף אוף מי לא הצלחתי לחשוב על שום קטע מוצלח לקריאה. מתוך הייאוש אמרתי "נו, אולי אני פשוט אעלה ואקריא מהתנ"ך וזהו!?" ואז פתאום חשבתי על זה - היי, זה לא רעיון כזה גרוע. זה לא חייב להיות כזה משעמם.

אז אני קוראת איוב פרק א' - באחד התרגומים לאנגלית. אני קוראת את זה בתור השטן, קומפליט עם החיוך השטני. וואי, אני ממש מתלהבת מזה. זה כזה גאוני. ירון ישב איתי על זה בערך שעה ועברנו פחות או יותר משפט משפט, ועשינו את זה מלודרמטי בטירוף וגאוני בטירוף. אני ממש אוהבת את זה. אז מזה אני ממש מרוצה.

אחר כך יש שתי אפשרויות - האפשרות הקשה, והאפשרות הקלה.
האפשרות הקשה: נאום אפטר-דינר. מה זה, אתם שואלים? אני שאלתי קודם. בירור קצר מעלה שמדובר בנאום שבמקורו נועד להיערך לאחר משתה, כשכל הקהל שיכור. הנאום עצמו הוא נאום הומוריסטי. אתה בוחר מי אתה, ואתה בוחר את קהל היעד שלך. נגיד, אתה יכול להיות יוליוס קיסר שמדבר על הצבא שלו, אם מתחשק לך. אתה יכול להיות יחזקאל שמנבא לעם. אתה יכול להיות היו"ר של "שומרי משקל". מה שבא לך. והנאום עצמו הוא נאום הומוריסטי, במשך כ-8 דקות. מעניין. אבל קשה. נורא. זה משהו כמו סטנד אפ, אבל ההומור פה הוא הומור מסוג שונה לחלוטין, ואני לא משוכנעת שיש לי אותו.

האפשרות הקלה: נאום עמדה. אתה לוקח נושא, איזה שבא לך, תופס עמדה, ומדבר 8 דקות. זה נחמד, זה קליל, אתה יכול להתייחס למשהו שיש לו חשיבות מרובה בשבילך, לשם שינוי לא אומרים לך לזרוק את כל מה שאתה יודע שנכון ולהסתכל על הדברים בצורה נייטראלית ואתה יכול אשכרה ללכת עם משהו שאתה מאמין בו. עשיתי את זה שמונים פעם מצד אחד אז זה טיפה יותר משעמם, זה רציני ולא הומוריסטי שזה כבר הופך את זה לפחות טוב, אבל זה משהו שאני בטוחה שאני יכולה לעשות אותו טוב. ללכת על בטוח?

וזהו. בסך הכל היום בדיבייט הייתי מאוד יעילה - גם עבדתי על הקטע הקראה, גם עשיתי נאום אימפרומפטו לא רע ("there is nothing to fear but fear itself") שלמדתי ממנו לקחים חשובים (לגבי העובדה שאני מדברת מדברת מדברת אבל במשפט סיכום, שזה בעצם נורא חשוב, אני איכשהו מזניחה - ואז כל מה שאמרתי נשאר באוויר), עשיתי דיבייט שבו יצאתי מהתפקיד (הנוח, אני חייבת לציין) של הדוברת השלישית (מה לעשות שיש לי סגנון של דוברת שלישית קלאסית?!) - ועשיתי נאום סיכום לא רע. בסך הכל אני מרוצה מעצמי, אני חושבת שאני בהחלט עושה את המקסימום לקראת השלב הבא.

ואם הם לא יקבלו אותי, כנראה שהמקסימום שלי לא מספיק טוב. ואז תמיד יש את שנה הבאה.
נכתב על ידי נמה , 4/1/2007 23:24  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התמוטטות עצבים


גשם חזק, קשה לי לראות
אפילו כשעיני פקוחות
נוסע הלילה לבד לצפון
כי בא לי לברוח...


אוף.
אני חולה. עכשיו - מילא אם הייתי חולה עם חום. הייתי לוקחת כמה ימי חופש שאני צריכה - למרות שדווקא עכשיו אם אני אקדיש לעצמי איזה יום, כל העולם שלי יתמוטט. אבל אפילו זה לא. אני סתם מצוננת בצורה מחרידה. אז אני סתם מתהלכת לי, חצי סהרורית, עם האף סתום והגרון דביק והראש מסתחרר, בין דבר לדבר. סיימתי בחצי יום חבילת טישוים שלמה.

ואני מרגישה קצת רע. ועמוס לי, ומטריף לי. השבוע יש לי עוד מבחן בתנ"ך, ומבחן במתמטיקה, ולהגיש ריקוד בספורט שאני צריכה להתחיל מחדש, לבד. ולהתחיל לקרוע תחת לשלב השני של הדיבייט... אוח. אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב על זה. כואב לי הראש. וטיול בסופשבוע לאנשהוא, אלוהים יודע לאן אבל אני צריכה את הטיול הזה כמו שאני צריכה אוויר לנשימה, ואז ביום שני מבחן בביולוגיה, וקצת אחריו מבחן בספרות, וצריך לעשות עבודה להגשה בביוטכנולוגיה במקום מבחן, ולא לשכוח פעולה פעם בשבוע ושני אימונים של אחריי בשבוע.

אבל אתם יודעים משהו?
למרות שאני על סף התמוטטות עצבים,

לפחות יש מי שיחבק אותי, וייתן לי לשכוח לרגע קטן מכל העולם. כן, גם אם הוא מתעקש שהחלון יישאר פתוח בלילה, וגם אם ממש ממש קר.
נכתב על ידי נמה , 1/1/2007 19:53  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





31,561
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מתוסבכים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנמה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נמה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)