| 1/2010
הצפה
המדבר היה סוער כשהגעתי אליו ביום ראשון. וסערה במדבר היא סערה של ממש: מרגישים בדם, בגוף, את החשמל של כל ברק, את הרעד של כל רעם, את הקור של כל טיפה. ואני, שתמיד אהבתי את המדבר, לא יכלתי שלא להתרגש; אבל בין כל ההתרגשות גם פחדתי. הרגשתי רכה מדי, לא שייכת, תחושה שהלכה והתחזקה כשהתחבאתי בחדר המחניק והמאובק והלא מזמין בעליל שבו ביליתי פחות או יותר יומיים שלמים. זה היה כיף, אבל הרגיש לי כמו הדבר הלא נכון לעשות: עמוק בפנים, כל מה שרציתי זה לצאת מהחדר, לצאת מהבסיס, ולתת למדבר לבלוע אותי. לאבד כל חוש כיוון בגשם וברוח ובברקים ולתת למדבר ליצור ממני משהו חזק יותר, מתאים יותר, מסוגל יותר.
באותו ערב, בלי הציוד המתאים ובלי ההחלפה המתאימה, נכנסתי באיחור עם ארבעה קצינים זרים שלא הכרתי לחדר צפוף מלא בקצינים קרביים. קפ"ק 2: לי צמד המילים הזה לא אמר כלום. ותוך כדי שאני מצטופפת ליד הזרים כדי ללחוש להם באוזן (במקום למלמל למיקרופון האהוב שלי) את התרגום שאני לא יודעת מעברית שאני לא מבינה לאנגלית שאני בעיקר ממציאה, לאט לאט התגנבה אלי התודעה החד משמעית שאני הבחורה היחידה, ילדה ג'ובניקית קטנה, בחדר מלא בחורים מזיעים, מסריחים, ובאמת באמת קרביים. שהולכים באמת באמת להיכנס לטנק או האמר או D9 מחר ובאמת באמת לעשות את התרגיל שאני עכשיו מתרגמת אותם מתכננים את התוכניות עבורו כדי שבבוא היום, הם עצמם, אלה שיושבים כאן סנטימטר ממני בחדר הצפוף וממלמלים מילות קוד שמעולם לא שמעתי ועברית משובשת בדיקציה נוראית שגם ככה אי אפשר לשמוע בגלל הטיפות העצבניות של הגשם על גג הפח של החדר שבו אנחנו יושבים, ילכו ויילחמו. ואני? אני רק מתרגמת אותם לחבורה של זרים, או לפחות, מנסה. ואיכשהוא, כולם מתייחסים אלי כאילו אני זאת ששווה משהו בכל החדר הזה.
בסופו של דבר, נהניתי כל כך שם במדבר. אני חוזרת ביום ראשון, זה עוד לא הסוף. ואני שמחה שאני חוזרת. הקטע הזה, של להיות חיילת באמת, של לקחת חלק במשהו שבאמת נשמע ונראה כמו צבא ומרגיש כאילו עוסק באמת בביטחון, במעשים ולא במילים - חסר לי. אני מתעסקת כל היום רק עם המילים, וכל המילים האלה בעברית הכי יפה שמתורגמת לאנגלית הכי טובה שאני מצליחה לשלוף - כל המילים האלה כבר לא באות לסמל כלום בשבילי. מילים ריקות מתוכן. הצליל שלהן חשוב לי, הדיקציה, המבטא, המהירות, הדיוק. אבל הן לא אומרות כלום.
(ובכל זאת, חלק גדול מהמתרגמים לא מבינים, או לא טורחים לקלוט, את מה שהם מתרגמים. ואני כן. אז אני כן סופגת ומקשיבה ולומדת. אז עדיין יש קצת משמעות...)
יצא, שבשבועיים וקצת האחרונים, הייתי בסך הכל יומיים במשרד. ולפני זה, הייתה תקופה רגועה.
אז יצא, שפשוט יצאתי מאיפוס. לגמרי. איכשהוא, עם יותר מזל משכל, שום דבר עדיין לא קרס. אבל זה בדרך לשם.
התחילו לדבר על אות ההצטיינות השנתית. ולאורך כל השירות שלי, תמיד חשבתי שבבוא היום, יגיע לי, ושאני אכעס אם לא יעניקו לי את אות ההצטיינות. ועכשיו אני מסתכלת על עצמי ואני כבר לא חושבת שמגיע לי. אני לא אני. אני או מתחפשנת, או לחוצה ומלחיצה. וזה סתם. זה פשוט סתם. כי אני מסוגלת להרבה יותר. כל מה שאני צריכה זה לקחת את עצמי ולהתאפס ולהתחיל לקחת את עצמי ואת התפקיד שלי ברצינות. ואני יכולה. ויש לי מוטיבציה.
אני רוצה לחזור להרגיש כאילו אני שולטת בעניינים פה. את ההרגשה הנפלאה הזאת שהכל מתקתק והכל בזכותי. אני רוצה שבעוד חצי שנה כשאני אעזוב, יהיה רגע של בלבול, של "רגע, מה עושים פה בלי נעמה?". כשהכל יהיה תחת שליטה, אז אולי יפסיק הכאוס, ואז אולי יפסיק הפחד הזה כל בוקר בדרך למשרד.
| |
אז, נעמה, מה? שם יפה.
נעמאמי (נרשם שימוש יחיד גם בביטוי "נעמאמי הנשמאמי")
נעמונת
נעמונת פילפילונת (מלשון פיל) (קרדיט לאבא) (נאמר בדרך כלל בשירה מעצבנת)
נ' (קרדיט לאבא)
נעמונת פילפלונית (מלשון פלפל) (קרדיט לניר ולשמיעה הלקויה שלו)
נעמוקי (קרדיט לטלי מכיתה ז')
נעמוקי קוקי שלוקי (קרדיט לטלי מכיתה ז')
נמלולה (קרדיט לאחיעד, זוכה לשימוש נפוץ למדי בקרב מדור מחשב בבסיס)
נמלולית (קרדיט לאחיעד)
נמלולית הרים מצויה (...)
עיזה אסקימוסית (...אחיעד...)
נמלה (קרדיט לסבא)
הכלבה הורודה (אבא) (don't ask)
וכמובן, נמה (לא ברור מי התחיל עם הנמה, אני גורסת שזה היה לואל, המורה לאנגלית, אבל יש כמה גרסאות סותרות בקרב המומחים)
...ואז שואלים אותי למה אני לא אוהבת את השם שלי :)
| |
אושר.
כל כך טוב לי שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני מתפתה אפילו להגיד שהכל מושלם.
ביום שישי, אחרי שבוע לחוץ ומדכא ממש בצבא, יצאתי לתגלית. ואני לא יכולה להגיד שלא חששתי. פחדתי מאוד. פחדתי שאני לא אסתדר עם החיילים האחרים, פחדתי שהאמריקאיים יהיו נורא, טוב, אמריקאיים. פחדתי שאני אביא את כל הציוד הלא נכון ואת כל הבגדים הלא נכונים, ופחדתי שאני ארגיש בודדה, קטנה ומוזרה.
הדבר הראשון שהבנתי זה שאני מסתדרת עם החיילים האחרים. נפלתי על קבוצה באמת נהדרת של חיילים.
ואז, תוך משהו כמו שעתיים, הבנתי שגם עם האמריקאיים אני מסתדרת. למעשה הם לא היו באמת אמריקאיים, הם היו ניו-יורקרים, וזה לגמרי לא אותו הדבר.
וגם המדריך היה נהדר. הסברים שידעתי, סיפורים ששמעתי אלף פעם, שהיוו פוטנציאל עצום לשעמם אותי רצח, ריתקו אותי כשהוא העביר אותם.
וכל מה שאני יכולה להגיד זה, שבמשך חמישה ימים תמימים הרגשתי תחושת שייכות חזקה כל כך שהרבה זמן לא הרגשתי. הדבר היחידי שמשתווה לזה זה תחרויות דיבייט.
ושמחתי, נורא נורא נורא שמחתי.
ואז פתאום, באמצע הלילה באמצע המדבר, אני חוזרת מפעילות שאירגנו להם (לקחנו אותם, חבורה של ניו-יורקרים, לאמצע המדבר באמצע הלילה. שקט. ועשינו להם תרגיל התגנבות ודיברנו אליהם קצת בדיסטנס והם התלהבו בטירוף), ורואה הודעה מאמיר. הוא חזר. ובאותו הרגע החיוך שלי נהיה בלתי מחיק, והכל נהיה מושלם.
ועכשיו אני כבר בבית, כבר לא מריחה כמו זיעה ואבק (נפלאות המקלחת...), עוד חצי שעה אמיר מגיע, ואני ברקיע השביעי.
| |
מילים
כשחזרנו מארצות הברית בקיץ שבין כיתה ד' ל-ה', לא הצלחתי להירדם. חזרנו בתחילת יולי (יום לפני שיצא הארי פוטר הרביעי בארצות הברית, למען הדיוק) ועד שהלימודים התחילו בספטמבר, הייתי שוכבת ערה במיטה כל לילה כל הלילה ומנסה המון שיטות להירדם, ושום דבר לא עבד.
הייתי קטנה והייתי עייפה והייתי בודדה. אז הייתי שוכבת במיטה ומדברת עם ג'ייקוב, שהיה החבר הכי טוב שלי (או, יותר נכון, החבר היחידי שלי) בארצות הברית. המרחק קצת הקשה על השיחה השוטפת, אז פשוט הייתי מדברת אל האוויר, ומדמיינת שהמילים מתפזרות להן והולכת כל אחת בדרך אחרת, שטות להן בכל מיני הרפתקאות לעבר ארצות הברית, לעבר אוהיו, לחדר של ג'ייקוב. ושם הן היו מתחברות זו לזו והוא היה שומע את כל מה שאמרתי. וככה הייתי מעבירה לילות שלמים של חוסר שינה.
אז עכשיו אני מדמיינת את המילים שלי נפרמות מהמשפטים ויוצאות אחת אחת למסע, נלחמות כנגד גלים ומטפסות במעלה הספינה (שכמובן, לא דומה בכלל לכל הדברים הגדולים האלה שאני עולה עליהם בסיורי חיל הים עם המשלחות. היא בטח נורא רעועה, ספינת פיראטים כזאת. ספינה כמו בסיפור של יונה. אני רק מקווה שאת אמיר לא יאכל דג גדול, זה קצת יעציב אותי...), מוצאות את אמיר ומתחברות זו לזו חזרה למשפטים קוהרנטיים. אני מקווה שזה עובד לי. כי אם לא, אז הצעד הבא זה מכתב בבקבוק, וזה לא ממש אקולוגי (או שאולי זה נחשב כמיחזור? הממ...).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
