| 11/2006
סופרת לאחור את השניות
עוד 40 דקות בנתב"ג!
כן המפקדת, 40 דקות!
Pressure, you ask?
Oh, I'm beyond pressure.
אני פשוט אפאטית נכון לרגע זה עכשיו. לא מרגישה כלום חוץ מאת היובש בשפתיים.
| |
Don't Panic
אומרים שכששוברים איבר אפשר ממש לשמוע אותו נשבר. לא הייתי יודעת, מעולם לא ממש נשברה לי יד או רגל - אמנם פתחתי את הראש פעם אחת, וגם את הסנתר ואת הברך, אבל שם לא היה ממש שום "קנאק".
אבל הפעם שמעתי את הקנאק. שמעתי את הקנאק שבא לבשר לי שהמוח שלי נשבר. אל ה"קנאק" התלוו תופעות לוואי: צחוק בלתי נשלט, בכי בלתי נשלט, ובאופן כללי - היסטריה.
אני לא יכולה יותר עם הלחץ הזה. אני כל כך מפחדת וכל כך מתרגשת וכל כך רוצה לנצח. אני כל כך לחוצה, כל כך מתרגשת, כל כך פקעת עצבים שאני צורחת על אנשים, לא מצליחה להיכנס לפוקוס, לא מצליחה להירדם, בקושי מצליחה לאכול. אני עולה לדבר ומגמגמת, מגמגמת, וזה למרות שאני יודעת טוב מאוד מה להגיד נגד הקבוצה השניה.
ואני כל כך מתוסכלת. אני כל כך עצובה, ועייפה, ומעוצבנת, וכל הזמן רק רוצה לבכות ולבכות ולבכות. אני לא רוצה להיות מתוסכלת. אני לא רוצה לנסוע מתוסכלת לגרמניה - לנסוע לגרמניה זה דבר טוב, זה דבר שאני כבר מתה לעשות, זה תחרות שחשובה לי, אני רוצה להיות שם, זאת הולכת להיות חוויה מהנה. אבל אני כל כך לחוצה שאני אפילו לא מצליחה לחשוב על זה בתור משהו מהנה יותר, אני רק נלחצת מלחשוב על זה.
וכולם אומרים לי כל הזמן "תירגעי, נעמה, בשם האלוהים תירגעי. תירגעי כבר!" אבל אני כל כך כל כך לחוצה...
ואני באמת לא חושבת שאני מוכנה. אני רוצה לנסוע במטרה לנצח ופתאום זה נראה לי כל כך בלתי אפשרי; ומילא שיהיה בלתי אפשרי, אבל פתאום אני פשוט לא יודעת מול מה אני עומדת.
ואני מפחדת כל כך. שתיתי כוס של תה וזה עזר קצת, וקצת יין כדי לטשטש אותי ולעזור לי להירדם, אבל אני עדיין בפאניקה.
כל מה שאני צריכה כרגע זה שמישהו יחבק אותי חזק חזק בזמן שאני אוציא את כל מלאי הדמעות בפקעת המעצבנת הזאת בגרון, שאולי אז יפסיק כבר הכאב החד מאחורי המצח. אבל הבן אדם היחידי שאני באמת רוצה שיחבק אותי חזק כרגע נמצא די רחוק ממני.
לאן פתאום ברח כל האושר שלי?
| |
Mission Accomplished
קניתי את החליפה הארורה. 4 קניונים שונים, 4 שעות בממוצע בכל אחד, 100 פריטים שמדדתי בממוצע בכל שעה מהם.
הייתי עייפה, הייתי מתוסכלת, אבל אני ואמא שלי לא וויתרנו והיינו אמיצות והמשכנו בדרכנו המתסכלת. ולבסוף, כשכבר ממש ממש עמדנו להתייאש, מצאנו.
מצאנו!
מצאנו חליפה.
אני לא חוזרת לחנויות בגדים (במיוחד לא בשביל לקנות בגדים שהם ההפך המוחלט מהטעם שלי, מהסגנון שלי, ומהדברים שאני רגילה לראות את עצמי בהם) עד שאני לפחות בת 25. אולי עד אז אני אתגבר על הטראומה.
(מה שכן, בסוף גם קיבלתי צעיף משובץ יפה כזה שאני אוהבת נורא ^^).
הייתי כותבת עוד, הייתי כותבת על הריכוז שלי שירד לטמיון, הייתי כותבת על זה שאני משוחררת מכל השיעורים מאז שלשום בערך עד שאני אחזור מגרמניה, הייתי כותבת על האימונים המפרכים והדיבייטים המזוויעים, הייתי כותבת על כמה שאני מפחדת ועל כמה שאני לחוצה, הייתי משחררת קיטור על כמה שאני חושבת שאני החוליה החלשה בשלישייה הפותחת, הייתי כותבת על כמה אני גאה בעצמי שאני נוסעת וכמה ציפיות יש לי...
אבל יותר מהכל, אני סחוטה מעייפות. אני לא מצליחה לעצום עין בלילות מרוב לחץ והתרגשות וביום אני מתישה את עצמי והקניות הוציאו ממני כל שמץ של רצון לחיות פחות או יותר. ובגלל כל העייפות הזאתי אני לא אכתוב על האימונים, ולא אכתוב על התסכול, ולא אכתוב על כלום. אני רק אלך לישון.
מחרתיים אני טסה.
| |
לא מצליחה להירדם
מצחיק, לרוב זה הפוך, לרוב אני בעשר בלילה כבר נוחרת לי בשלווה ובנחת מתחת לשמיכת הפוך העבה. אבל אני פשוט לא מצליחה להירדם, מחשבות ורעיונות ושטויות כלליות מטרידות אותי. מנקר ומנקר ולא נותן לישון :(
הייתי היום בקאמרי בפעם הראשונה בחיים שלי (עם ההורים שלי - הו, ההשפלה...), ראיתי "הבן הטוב". הייתה הצגה חביבה, השחקן הראשי הצליח לגרום לקרחת שלו להאדים כל פעם שהטיימינג התאים, זה היה ממש מדהים. אבל בהיותי אני, התלהבתי כמובן יותר מהחוויה עצמה של להתלבש יפה ולראות את כל שאר האנשים המהודרים עם הררי האיפור ועננות הבושם, כשפתאום באופן לא קשור בעליל עובר איזה ילד בגילי בערך שנראה כמוני ביום רע עם כובע מצחייה וחולצה משובצת. זה היה משעשע לראות אותו בהשוואה לכל האנשים שלבושים באלגנטיות אדוקה כל כך.
יהיה טוב. (רואים? אני כן אופטימית!)
| |
 אלוהים, איזה תסכול
תחזירו אותי לסווטשרטים ש"השאלתי" ממתן, לחולצות משובצות ב-XXL, לדגמ"חים מהמחלקה של הבנים, אל תיקחו אותי לקנות בגדים יותר לעולם...
אני כל כך שונאת את הגוף שלי.
למה אני לא יכולה להיות בן?!
התסכול בלמדוד נעל אחרי נעל ושום דבר לא מתאים, אז בסוף אחרי שעתיים של גיהינום לוקחים משהו במידה וחצי קטן מדי כי "גם ככה זה לא נעליים לקילומטרים, זה נעליים שעומדים בהם ונראים יפים וזהו".
לנסות זוג אחרי זוג של מכנסיים, ושום גזרה לא מתאימה, והכל ארוך מדי אבל זה עוד ניחא - מקצרים. אין כלום. כלום. מכנס אחרי מכנס אחרי מכנס, כחול וירוק ואדום, מידה כזאת או יותר גדולה, והכל בגזרה דפוקה. סליחה, זה לא הגזרה דפוקה, הגזרה בסדר גמור, זה רק הגוף שלי דפוק. ואחר כך שואלים אותי "למה את מסתירה את הגוף שלך ככה? תלבשי בגדים יותר מחמיאים". לא רוצה יותר. הגוף שלי דפוק ואני אסתיר אותו כמה שבא לי.
וסוודר כזה וסוודר כהוא והכל מגרד בצורה מטורפת אבל זאת לא הבעיה. הבעיה היא שאני נראית בהכל זוועה, אבל צריך משהו עם צווארון כי אחרת אני אמות מקפור, אז לוקחים.
לא רוצה יותר להיות בת.
| |
אז הייתי טיפשה, אז מה?
אז עשיתי טעות. אז לא הקשבתי לכל מי שאמר לי שזאת טעות. אז הייתי מטומטמת.
אז עכשיו אני מרגישה דפוקה.
אז מה?
אני בת 16 - אם אני לא אעשה טעויות עכשיו, מתי אני אעשה אותן?
על הטעות הזאת אני כבר לא אחזור. אפשר לסיים לדבר על זה. מבחינתי, לא היה ולא נברא.
ובכל זאת, איכשהו, זה לא בגלל כל הסיבות שציינתם; זה לא בגלל הסיבות הברורות. פשוט מגיע לי שיאהבו אותי, מגיע לי שישקיעו בי, מגיע לי שיתגעגעו אלי ויחשבו עלי ויתקשרו אלי מדי פעם.
וזהו, נגמר הכל, ולא צריך לדבר על זה יותר, גם לא צריך להגיב לי על זה. אני מבקשת לא להגיב למען האמת. רוב הזמן, כשאני מסיימת משהו, אני אומרת "היה טוב, וטוב שהיה, אבל זהו - נגמר". הפעם לא. הפעם לא היה טוב, ולא טוב שהיה, ומזל שסוף סוף יש לי את השכל לגרור את זה לסוף.
לא לשאול, ומי שיודע - מתבקש לא להגיד, ומי שיש לו משהו דחוף לומר לי בנושא - שיגיד לי את זה בפנים ולא פה. סתם, רציתי להוריד את זה מהחזה.
כי אני טעיתי. וזה בסדר, כי אני בת 16, ומותר לי לטעות. ומותר לי גם ללמוד מהטעויות שלי וזה בדיוק מה שעשיתי.
| |
לחץ
אולי אני לא כל יכול.
אולי אני לא ייצור על.
אולי אני לא כזאת מבריקה.
אולי אני אטוס לגרמניה ולא אדע כלום, אולי אני אעלה ואגמגם ולא אמצא את המילים בתוך הפה שלי, אולי פתאום אני אצליח לדבר רק עברית.
אולי אני אכשל בתור מדריכה - איך מודדים את זה בכל מקרה? - והחניכים שלי יסבלו.
אולי אני לעולם לא אכנס לכושר, לעולם לא אצליח לסיים שני סיבובים מזורגגים של 800 מ' וזה יהיה אך ורק באשמתי.
אולי אני אכשל בשלוש יחידות מתמטיקה, אכשל בספרות ובתנ"ך, אכשל בביולוגיה ובביוטכנולגיה ובכל שאר השטויות שמלמדים אותי.
אולי בכלל אצא מבית ספר, אכנס להיריון, אלוהים יודע ממי. אולי אני אהיה אמא בגיל 17. דווקא מתחשק לי להיות אמא, עקרת בית אוהבת כזאת, סטייל פיפטיז.
אולי אני פשוט אנתק מגע עם כל העולם, זה יפגע בי פחות, זה יפגע בהם פחות. אשב לי באמצע המדבר לבד, לגמרי לגמרי לבד, וככה אף אחד לא יהיה מאוכזב ממני שנכשלתי, אף אחד לא יהיה מאוכזב ממני שלא השקעתי, אף אחד לא יכעס עלי שזרקתי את החיים שלי לעזאזל, אף אחד לא יאשים אותי באדישות. אף אחד לא יבוא אלי בטענות שלא התקשרתי כשאמרתי, אף אחד.
אולי ניקח איתי מישהו אחד שמה למדבר, ככה סתם בשביל לחבק אותי ולדבר איתי, שלא יהיה לי משעמם.
ואולי אני פשוט אלך לישון.
((ד"א, הסתפרתי, ואני לא מרוצה, כי בהתחלה הוא עשה לי את הפוני קצר מדי וזה נכנס לי לעיניים אז אמרתי לו לקצר והוא אמר שככה יפה. אבל מה אכפת לי אם זה יפה כשזה נכנס לי לעיניים ואני לא רואה כלום? אז אמרתי לו שיקצר. אז הוא קיצר. יותר מדי. ועכשיו יש לי פוני קצר נורא וזה מעצבן אותן.))
| |
כואב לי :(
לא רוצה לקום,
לא רוצה לנשום,
לא רוצה לחיות,
רק רוצה שהמחזור המעצבן הזה (שהתחיל רק היום, אני סתם חסרת סבלנות) ייגמר.
איך זה שהדבר שהופך אותי לאישה גורם לי להרגיש פחות נשית מאי פעם?
ומה שהופך אותי לפוריה וכו' וכו' גורם לתחושה הבלתי נעימה שאף גבר לא יסתכל עלי פעמיים איך שאני נראית כרגע?
יקולל הירח, שהביא את הזמן הזה של החודש ><
בעצם שיקולל כל העולם כולו כרגע על זה שהוא מעצבן אותי.
רחם מעצבן, בשביל מה צריכים אותו בכלל...?
| |
ירח גדול ולבן ומלא
אני לא חושבת שיש רגעים בכלל שבהם אני יותר עצובה מאשר אותם רגעים קצרים, רגועים, שבהם אני יושבת ובוהה בירח המלא. פעם הייתי מסתכלת עליו ומחייכת, חושבת לעצמי שלא רחוק ממנו גם הוא בטח מסתכל על הירח וחושב עלי. ועכשיו בירח יש סתם בדידות.
אני נוסעת לתחרות דיבייט בגרמניה ב-25, למשך שבוע. אנחנו נלון אצל משפחות גרמניות, ובמשך היום נעשה דיבייטים אמיתיים, בתחרות אמיתית ורצינית, מול הקבוצות הטובות ביותר באירופה. תודו שזה נשמע כמו הזדמנות שחבל להחמיץ. גרמניה, היר איי קאם!
| |
פראנויה
לפעמים ההורים שלי כל כך בסדר גמור במשך כל כך הרבה זמן, שאני כבר שוכחת עד כמה פראנואידים הם. פראנואידים עד כדי חנק. והעובדה שחסרים להם נימוקים גם אחרי שהוכחתי שההיגיון לצידי ורק מחלת הנפש שלהם לצידם, והם פשוט אמרו לא וזהו, זה קצת מוציא את החשק לספר להם את האמת מלכתחילה פעם הבאה לא?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
