| 2/2007
תראו, ציפור!
עד שלשום הייתי בטוחה שפורים זה בעוד מינימום חודש; המבחן בספרות והמבחן בתנ"ך עוד שנים; יום חמישי בעוד לפחות שבועיים.
אבל איכשהוא, הזמן נוזל לי כל הזמן, והראש שלי לא בדיוק על הכתפיים. יש לי מושג קלוש מה יש ומתי, אבל בואו נסכם את זה בכך שכמעט לעולם לא לפני הלילה שלפני. לא שזה כזה קריטי: זה לא שאם הייתי קולטת שלושה ימים לפני הבחינה שהיא בעוד שלושה ימים הייתי מתחילה להתכונן לפני. אבל לפחות הייתי יודעת את זה, והדברים לא היו נופלים עלי ברגע האחרון.
את הפעולה ביום שני ארגנתי והרצתי טלפונים 45 דק' לפני שהיא התחילה, ובאופן כללי אני לא כל כך מאורגנת, ובטח שלא אחראית. איבדתי את התעודת זהות שלי לפני בערך חצי שנה (כשעשיתי אותה לפני שבעה חודשים בערך) - לפני משהו כמו חודש וחצי מצאתי אותה מתחת למיטה שלי. למחרת, שוב לא ידעתי איפה היא, ואני עדיין תוהה [אני זוכרת בפירוש שנתתי אותה לאמא שלי לשים בתיק כשהלכנו לעשות שופינג, ואני גם זוכרת שאחר כך לקחתי אותה ממנה, ואז הלכתי לעשות משהו. אז היא בטוח איפשהוא בתוך הבית, וסביר להניח שאפילו בתוך החדר].
בשנים הקודמות עוד הטרחתי את עצמי עם יומן - השנה ויתרתי מראש. אולי אני עוד אחזור לזה ביום מן הימים, ואולי זה גם יעבוד.
בינתיים אני נהנית לי מהחיים כאסטרונאוטית ^_^
[ד"א - הצטננתי ואני מרגישה כל כך מתה ;_;]
דרום אפריקה רשמית בוטל
| |
סתם התבכיינתי
היה מסע מצויין.
ואני לא סתם אומרת - חלק מהמעגלים אמנם היו משעממים עד טירוף, והמטודות שהמדריכה (בת-אל) השתמשה בהם היו סתמיות וחזרו על עצמן, אבל תמיד היה איך להשתעשע במעגלים. והמעגלים בכלל לא היו הרעיונות המרכזיים בטיול.
מבחינה חברתית - קיבלתי ביטחון עצמי חדש. באמת שכן. התחלתי להרגיש ממש רצויה, ממש חלק מהכיתה, התחלתי לדבר עם אנשים בצורה שקודם לא היה לי האומץ, התחלתי לצחוק עם כולם, ולשבת איתם. זה משהו שלא היה לי מקודם והטיול הזה ממש תרם לי בו. הרגשתי נפלא.
וגם מבחינת התוכן של הטיול היה מצויין - היומיים הראשונים היו במדבר, ונו, מדבר. אני אוהבת את המדבר. היה איזה קטע מעצבן, שהמארגן של הטיול (אני ממש לא אהבתי אותו. הוא היה מעצבן ונדחף לכל מקום.) בא והגדיר את המדבר ואת התחושה של להיות במדבר בדיוק כמעט מילה במילה כמו שאני הגדרתי את אותו הדבר כמה פוסטים אחורה, רק שהוא עשה את זה בצורה משעממת עד דמעות. אבל חוץ ממנו היה נהדר.
אחרי המדבר, הלכנו להתנדב בדימונה. כל כיתה התנדבה במשהו אחר - כיתה אחת התנדבה בבית תמחוי, אחרת התנדבה עם קשישים, אחרת התנדבה עם מפגרים, וכו'. הכיתה שלי נסעה לירוחעם, ושמה התנדבנו במעון ילדים. המעון היה מוזנח, מבפנים ומבחוץ - המגלשות החלידו, החצר הייתה מלאה בזבל שהביא איתו חרקים, ובפנים היה מבולגן ופשוט בוכטא של צעצועים.
סידנו להם הפינת בובות בצורה של ארמון-אחשוורוש לקראת פורים, שיחקנו איתם ונתנו להם צומי, הוצאנו את כל הזבל ותפסנו את הג'וקים, צבענו להם את המתקנים. אני הייתי אחראית על הארמון אחשוורוש בעיקר, ושיתפנו אותם בזה, והם כל כך נהנו, ואני כל כך נהניתי איתם. נראה לי שמצאתי את ייעודי בחיים - להיות גננת P:
אחר כך קראו לי החוצה שאני אצייר על מגלשה שצבעו בשכבת בסיס של כחול כהה. בהתחלה רציתי נורא לצייר שבלול, אבל בסוף החלטתי לוותר על זה ובשביל בכל זאת להשאיר את חתמי ציירתי אחד על המגלשה השניה. על המגלשה הכחולה לקח לי בדיוק חמש דקות לצייר הרבה הרבה כוכבים וירח (כשנתתי לשתי בנות שבהו בי לצייר כל אחת כוכב והן אחר כך נורא נורא התלהבו מזה). החמש דקות האלה שאני השקעתי פשוט גרמו לילדים לצווח מאושר למראה המגלשה. חמש דקות. זה כל מה שהשקעתי. והם ממש היו מאושרים מזה. עשינו אחר כך ניווט עירוני בדימונה, שהיה די משעמם, ואחר כך נסענו ללטרון (כל כך קרוב לבית ;_;), ששמה ישנו.
למחרת היינו ביד-ושם. היה קשה לאורך כל המשולש הזה, אבל אז הגעתי ללוח אחד גדול על הפוגרום ביאשי. שמעתי עליו עד יום חמישי רק בסיפורים של סבא שלי, ועכשיו זה היה מול העיניים שלי, עם עדות של אשה במסך של סיפור שהיה דומה עד דמעות לסיפור של סבא שלי על איך היא ניצלה מהפוגרום. אני בהיתי בזוועה במשך דקות ארוכות על הלוח הזה בזמן שהכיתה שלי המשיכה הלאה, ורק רוברט נשאר איתי מאחורה, וכשראה שזולגות לי דמעות הוא שם עלי יד ותמך בי. וכשהוא עשה את זה, הכל יצא החוצה. כל הדמעות שלי. מצחיק, איך בנאדם שבקושי דיברתי איתו לפני זה, יכול לתמוך בי ככה. אני חייבת לו תודה עצומה על זה.
בערב היה לנו מופע מושקע ויפה לכבוד המסע ישראלי, ולמחרת היינו בהר הרצל. ביקרנו בהרבה מאוד קברים, ביניהם הקבר של ניר כהן. אבל איכשהוא, הקטע שהכי זיעזע אותי בבית קברות, הקטע שהכי העיר אותי, זה לא שמאחורי כל קבר יש סיפור חיים שלם, תקוות ושאיפות ועבר ומשפחה. לא. הקטע שהכי העיר אותי למציאות היה הדשא הסינטטי שדרכנו עליו ליד הקברים של מלחמת לבנון השניה, שזעק "עוד מעט גם פה יקברו עוד", שצעק לי שעוד שנתיים-שלוש זה אנחנו שנמות, ואנחנו שנבכה על קברים של החברים הכי טובים.
קיבלנו את שבת בכותל - ואני נשבעת שבפעם הבאה אני שמה תכריכים על החזה כדי לטשטש אותו, סווטשרט גדול וכיפה ומסתננת לשלושת-רבעי כותל של הבנים. הבנות האלה כל כך יבשות ~.~ למרות שכן מצאנו איזה קבוצה של אמריקאיות ורקדנו איתן ושרנו איתן והיה כן כיף.
את שבת שמרנו, קצת חפרנו.
וזהו. נסעתי הביתה.
מעניין כמה זמן ההווי הזה שנוצר בכיתה יישאר.
| |
מתנשאת, חייזרית, או סתם פסימית?
אני מתנשאת.
אני חייזרית.
אני במחזור.
וכן, אני די פסימית.
אבא בהודו, מתן-ניי בטירונות. ואני?
למה מתנשאת? אני יוצאת לי ל"מסע ישראלי מבראשית", שזה בעצם הדבר היחידי שמצליח לחפור יותר ממני, ולמעשה גם על נושאים שכבר חפרתי עליהם (כי תמיד, איכשהוא, יוצא שיש יותר מדי זמן לחשוב. סתם, אני לא עומדת לתרץ את זה שאני מתפלספת עם עצמי, לפחות אני עושה את זה לבד ולא בהנחיה של מישהו, ומגיעה למסקנות לגבי מי אני ומה הזהות שלי ביחס למדינה, לדת, וכו' בעצמי). ולכן אני מתנשאת - אני לא חושבת שאני צריכה את זה. כי, נו באמת, אנחנו אמורים להתרגש נורא מזה שאנחנו ישנים באוהל במדבר, כי זה לא משהו שעושים בדרך כלל. נ-ו ב-א-מ-ת. אז לקחו את שני הדברים שאני טובה בהם: בלחפור בשכל ובלהסתדר שבוע בלי הורים, ומעבירים אותי סדנה בזה וזה אמור לחדש לי דברים. תסלחו לי אם אני מפהקת.
למה חייזרית? כי אני לא רצויה בכיתה שלי, וזה מעצבן אותי, נורא. מפה הלאה, כל מה שפוגע - אני מצטערת מראש. ובכן, יש לנו 5 כיתות בשכבה. רצו ליצור 6 קבוצות קטנות יותר, אז "הופרשו" בהתנדבות כמה ילדים מכל כיתה אל תוך הקבוצה השישית. רק מהכיתה שלי אף אחד לא התנדב. עכשיו, לא שיש לי בעיה להתנדב, באמת שלא, אני חרק חברותי וכל זה ואין לי בעיה עם אף אחד... חוץ מכמה מהילדים שבקבוצה השישית מכיתות אחרות. למעשה, הם מהמעטים שבאמת ממש אין לי כוח לבלות איתם שבוע של חפירה בשכל. אבל גם אף אחד אחר מהכיתה שלי לא רצה להתנדב. אז מה עשו האנשים נוטפי הטקט מהכיתה שלי? באו אלי, בתוך ה"חבורה" שלי (עלאק חבורה. משהו. חוץ מ-2 בנות שם, מתי הפעם האחרונה שניהלתי שיחה אמיתית שם עם מישהי? כמה מהן יודעות שאבא שלי עכשיו בהודו? כמה מהן יודעות שאח שלי בטירונות, שזה משהו שנינדנדתי עליו לכל העולם בערך?) אז יופי, פשוט שייכו אותי לחבורה של 6 בנות שלכאורה אנחנו חברות הכי טובות שלא מתקשרות עם העולם החיצון (שזה ממש מעליב, כי אמנם אני לא חברת נפש של יותר מדי אנשים מהכיתה, אבל אין לי שם בעיות עם אף אחד ואני מדברת חופשי עם מי שבא לי ומעולם ההגדרה "לא מתקשרת" ו"לא אכפתית" לא עלתה על דעתי. כן, זה די מעליב). ו"גם ככה הן חבורה אז לא אכפת להן אם הן חבורה פה או חבורה שם" ופשוט -נידבו- אותנו לקבוצה השישית.
אני יכולה עוד איכשהוא להבין מאיפה הם יוצאים, זאת האמת. הם חבורה של חברים, והם לא רוצים שיפרידו ביניהם, ולנו לכאורה לא אכפת כי אנחנו לא קשורות לכיתה, אז מה אכפת לנו? אז זהו, שעד אותו הרגע ממש לא כל כך הבנתי שאני לא קשורה לכיתה. כאילו, שמתי לב שאני לא חלק מאיזה גיבוש כיתתי חזק, אבל מכאן ועד גירוש מהכיתה... פשוט באו אלינו ואמרו לנו "אתן לא רצויות, קישטא".
ולא הסכמנו (האמת היא שבמקרה, למזלי (כי הייתי פותחת כזה פה גדול אם הייתי שם. אני והפה הגדול שלי...) לא הייתי באותו יום, הייתי במוזיאון. יאי).
אז עשו הגרלה, ויצא שהפרידו פחות או יותר את הקבוצה הגדולה של החברים, ועכשיו כולם שונאים אותנו (ושוב, אני משוייכת לחבורה של חברות. אני לא נעמה, לא רואים אותי בפני עצמי - אני פשוט חלק מחבורה אנטיסוציאלית שאני בכלל לא מחשיבה 3\2 ממנה לחברות שלי באמת). ממש כיף לצאת ככה לטיול של 6 ימים, לא? כיף חיים.
ואני במחזור וכואב לי ולא כיף לי.
ופסימית.
אבל אתם יודעים מה? זוכרים את הקטע הזה בחתונת רפאים, אחרי השיר פתיחה הממש ממש אדיר, שבו ההורים של המה-שמו פוגשים את ההורים של המה-שמה, והאמא של המה-שמה אומרת לאבא של המה-שמה לחייך, ואז הוא מותח במאמץ מרובה את הפנים לחיוך?
אני חושבת שזה מה שאני אעשה.
| |
סתם שכזה
שום דבר לא קורה
להלהלהלה
שום דבר לא קורה
להלהלהלה
| |
ספרות טובה
הרגע הזה, קצר מהרהור על עפעוף, שבו מסיימים ספר. זה לפני קריאת המילה האחרונה, כי אתה כבר יודע פחות או יותר מה היא הולכת להיות. זה גם לא עם העמודים האחרונים, שבהם אתה באופן נואש מחפש במה לאחוז. אבל זה איפשהוא שם.
הספר פשוט נגמר לי בין הידיים, משאיר אותי עם הדמויות ועם המחשבות, עם כל ההרהורים, את רבבות הרמזים שלא הבנתי, את הציטוטים שלא ידעתי למקם. את המשמעות שאני עדיין לא יודעת למקם בדיוק, אבל אני בטוחה שבעוד כמה שנים באיזה רגע לא קשור פתאום תנחת עלי איזו בינה משמים ואני אבין את הכל.
הדיכאון של אחרי הספר, שאתה כבר לא בהתחלה המייגעת שבה אתה לא לגמרי בפנים ולא לגמרי בחוץ ומת לדעת עוד מה הספר יביא לך, ולא באמצע שבו אתה פשוט קורא לאט ובנינוחות ומתי שיוצא, ולא בסוף המותח שבו אתה מוצא את הספר נמרח על קצה החוטם במתח, בניסיון האחזות, בהבנה חלקית של מה שנועד שיבינו במהלך הקריאה ולא בהרהור שני או שלישי או רביעי, ולא בקריאה חוזרת ונשנית של הספר כולו או של חלקים נבחרים.
ורוצים להמשיך לקרוא, ולאחוז בעוד ספר, בהמשך, לפחות בעוד ספר של אותו הסופר - אבל אי אפשר. זה מרגיש כמו בגידה.
עכשיו לזה אני קוראת ספרות טובה.
(הספר הספציפי הזה, אגב, הביא איתו הרבה מסקנות על תהליך הקריאה, על האמון המוחלט בסופר, על חוסר האונים של הקורא, ועל עוד כמה דברים.)
| |
8 שקל למאה כניסות... הממ...
אז שמעתי עכשיו בחדשות שתפוז נותנים לבלוגרים 8 שקל על כל מאה כניסות (בטח יש לזה כל מיני הסתבכויות, לא טרחתי לבדוק).
לי יש בערך מאה כניסות ביום-יומיים...
זה יכול להצטבר לסכומים די נאים, לא?
(ד"א, קיבלתי במגן באנגלית מאה. בגרות היום, יאי.)
| |
ארג עם העבודה הזאתי של לואל!
כל כך הרבה עצים מתים מעמודים מודפסים. חבל עליהם. באמת שכן.
כמו שמגל (שאני עושה איתו את העבודה, כפי שהסתבר לנו לפני יומיים) כתב ברפלקשנ'ז שלו - (בשינוי ניסוח קל, אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק, וגם מתורגם...) באיזה קשיים נתקלת? חוסר זמן. מה עזר לך לעבור את הקשיים? ארגון של סדר העדיפויות. שינה זה לחלשים.
(הקשיים שאני נתקלתי בהם, אגב, הם שלא מצאתי את המכחול, ויש קטע בפרוייקט שצריך לצייר בו וממש רציתי לצייר בצבעי מים. ואז כתבתי שלוש פסקאות ב"מה עזר לך לעבור את הקשיים" על המסע שלי למציאת המכחול. אל דאגה, בסוף מצאתיו).
עזבו אתכם מהפרוייקט שורשים שקיללתי בכיתה ט', עזבו אתכם מהפרוייקט קריירה ששנאתי בכיתה י'. עזבו אתכם אפילו מ-12 העמודים של פאנפיקשן טהור שעשיתי ל"התפסן בשדה השיפון" בתחילת השנה בתור בוק-ריפורט, ששנאתי וקיללתי ועבדתי עליהם ממש קשה. זה ללא ספק הפרוייקט הכי מנוול שלואל אי פעם נתן לנו.
| |
נעים בחוץ
להתרסק אל תוך הקיר
לא כל כך בא לי
למרות שזה נראה לי
הפתרון הכי מהיר
לא שיצא לי לבדוק -
הקיר היה רחוק
אבל בתור פתרון
למוצא אחרון
זה נשמע לי
אופטימלי...
לפחות הרעיון.
מה אחר כך נעשה?
לא התאפסתי
למרות שכן חיפשתי
ספר בנושא...
לא שתפסתי פתאום
פחד גיהינום
אבל בתור המסכן
שהולך להיות שם, כן
זה נשמע לי
די נורמאלי
לפחות להתעניין.
להשאיר מכתב קטן
לא התעקשתי
למרות שכן קשקשתי
משהו לא מובן
לא שביקשתי
נורא
להסביר מה קרה
אבל כיוון שהיום
אני עוזב את המקום
זה נשמע לי
מינימלי
לפחות לומר שלום
לפחות לומר שלא אכפת לי כבר
מאנשים שמתרגשים מכל דבר...
להתרסק אל תוך הקיר
לא כל כך בא לי
למרות שזה יצא לי
דווקא יום סביר
לא שחבל לי פתאום
ללכת עוד היום
אבל בתור הלחוץ
שמחכה לפיצוץ
זה נשמע לי
אידיאלי
לפחות נעים בחוץ...
(יוני בלוך)
| |
חלום שנשבר
אני מתוסכלת.
אני מתוסכלת נורא.
קודם כל, מתן התגייס, ודי לבד לי כרגע. בא לי שהוא ייכנס לחדר שלי ויציק לי ואז אני אתחיל לרטון לו ולצעוק ולבכות והוא יקשיב לי. האוזן הקשבת שלי בטירונות. אוף.
אני עבדתי ממש קשה לקראת התחרות הלאומית. למעשה, אני קרעתי את התחת המוצק והחתיכי שלי. ואני ממש פיתחתי ציפיות. לא, יותר מזה - אני כבר דמיינתי דרום אפריקה, בחלומות הכי קרועים ופרועים גם דרום קוריאה, אני כבר טעמתי, אני כבר צחקתי, כבר נהניתי, כבר השתגעתי, כבר נלחצתי. אני כל כך חיכיתי לזה.
ועכשיו מה אומרים לי? עכשיו אומרים לי שבגלל שזה יוצא על ליל הסדר, אז השלושה אנשים הדתיים במשלחת שלנו - ומתן - מבטלים. למה? כי הם רוצים להיות בליל הסדר בבית, ורוצים לשמור את פסח כהלכה. בסדר. הציעו להם להתארח אצל משפחות יהודיות, שומרות כשרות. הציעו להם שהם לא יאלצו לכתוב בשבת. הם לא רצו - בסדר. בעיה שלהם.
אבל למה אני לא יכולה לנסוע בגלל זה? איך זה בדיוק הוגן?
הם טוענים שהם לא ימצאו להם מחליפים כי "זה לא הוגן לשלוח משלחת של חילוניים בלבד, זאת אפליה נגד הדתיים". אבל איך, שוב, זאת אפליה אם הציעו להם והם סירבו? למה אני צריכה להידפק בגלל זה?!
אוף. אני פשוט רואה את זה נעלם לי מול העיניים. כל הכיף שלי. כל התקוות. כל העבודה שהשקעתי. כל הרצון. כל כך חיכיתי לזה, ועכשיו זה לא ייצא, בגלל חבורה של אנשים דפוקים בשכל.
לעזאזל איתם.
| |
ליל הסדר ומולדת
רוצים לשמוע משהו מצחיק?
אני התקבלתי למשלחת לדרום אפריקה.
רוצים לשמוע משהו עוד יותר מצחיק?
היא יוצאת על ליל הסדר. ויש סיכוי שבגלל זה היא בכלל לא תצא.
חע, חע, חע.
and now for something completely different
יש מילה חמימה שכזאת, שעצם הגייתה מעורר מעין שילוב נעים של נוסטלגיה ותקווה. שילוב של ילדים בטקס יום העצמאות, צועדים בשורה בגאווה עם דגלים בכחול-לבן ובגדים תואמים - ואותם ילדים ממש לאחר כמה שנים עדיין צועדים בשורה, רק שעכשיו הם במדי צבא, מתכופפים ומנסים להסוות את עצמם מפני האוייב; כי הרי בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו, והם עדיין עומדים. וזה בסדר, כי גם אנחנו עדיין לא וויתרנו על המילה החמימה הזאת עם כל התחושות הנלוות אליה וכל האסוציאציות. עוד לא אבדה תקוותנו על המולדת. לאף אחד מאיתנו, הגוש הזה של עם ישראל, שכולנו חלק ממנו.
אבל אולי אני לא באמת חלק מכל זה. זה הפחד האמיתי שלי - שמתחת לכל השכבה של ציונות שאני מעטרת את עצמי בה, שמתחת לכל אהבת הארץ שלי, אולי כשזה מגיע להווי הישראלי האמיתי אני פשוט לא שייכת. מה לי, סנובית ממשפחה טובה, מתחרה בין לאומית באומנות הויכוח באנגלית - מי שמע על זה בכלל בארצנו הקטנטונת - ולאותו מוכר מזרחי בחנות, עם כרס בירה וחזה שעיר ושרשרת נוצצת עם מגן דוד? מה לקיבוצניק מתולתל ברפת ולפקצה ורדרדה בשנקין? מה לעולה חדש מרוסיה ולסבא שלי שמתהדר בעבר הקרבי שלו בפלמ"ח?
הישראליות. והיא שם בכולנו, בחרדי שרוקד בשמחת תורה ובחייל סחוט מעייפות שחזר לאוכל של אמא לסוף השבוע. היא שם.
היא שם במנגל ביום העצמאות, ושם באופניים ביום כיפור, ושם בחצאיות הקצרות של תל אביב והארוכות של ירושלים. היא שם בסוכריות טופי בבר מצווה ושם בכוס שבורה בחתונה, שם במדוזות בקיץ ושם בקומזיץ בל"ג בעומר. היא שם בשמש היוקדת על טקס יום השואה בבית ספר יסודי, ושם ביום בודד של גשם מבורך, שבא - כמו כולנו - מתי שבא לו.
ואין את זה בשום מקום אחר, ואין את זה בשום עם אחר. כי זה גם (אבל לא רק) בשבילים של הגולן ושל הנגב, וזה גם (אבל לא רק) בדת ובחגים, וזה גם (אבל לא רק) בעברית, רוסית, ערבית, אנגלית, ואמהארית - וסליחה לכל השאר שהזנחתי, וזה גם (אבל לא רק) בשירות בצבא ובמלחמה ובתקווה לשלום ובחילוקי הדעות.
ובגלל שזה שם בין אם נרצה ובין אם לא, אפשר פשוט לנשום את הישראליות הזאתי פנימה, ולהתענג טיפה על הדגדוג החמים של המילה 'מולדת' על השפתיים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נמה