לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

זה נראה לי כמו הר


מיאו.

כינוי:  נמה

בת: 34

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2010    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2010


נעמיד פני יתומים
נחצה את הגדר
נשכב בעשבים הלוחשים
נישן ונתעורר, נישן ונתעורר
הבית צף על מים גועשים

ואת המציאות
נסגור מאחורי הדלת
היא מחכה כי היא נמל והיא תהום
היא מתגנבת דרך הסדקים ממילא
מחר נראה הכל לאור היום



אם היה לי אומץ הייתי קמה מחר בבוקר מוקדם, ומארגנת לעצמי תיק. עם מים, קצת אוכל, פינג'ן, גפרורים, שק"ש, מז"ש ישן ומתפורר שכבר יותר מדי זמן לא בשימוש. הייתי שמה אותו על הגב ופשוט יוצאת לטיול הזה שאני חולמת עליו כבר כל כך הרבה זמן. ואם אני אצא אליו לבד, אז מה?



ומה אם ככה יהיה גם אחרי השחרור?
מה אם אני אשב בבית ותוכנית אחרי תוכנית אחרי תוכנית מכל השנה המפוארת שתכננתי לי יתבטלו ואני פשוט אשב על המיטה ולא אבין למה לכל הרוחות אני בבית?
נכתב על ידי נמה , 30/3/2010 22:44  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כבר כמה ימים שאין לי אוויר. שפיזית פשוט קשה לי לנשום. הרגשה קלסטרופובית כזאת, כאילו אני כלואה בתוך הגוף שלי, כלואה בתוך המשרד שלי, כלואה ברכבת או באוטובוס, כלואה בתוך הלחץ הזה של היום-יום.

נכשלתי עכשיו. רצף של אי הבנות, אבל בסופו של דבר, אחריות שלי, אני זו שלא ווידאתי שהכל זורם, שפשוט הנחתי שיזרום. ולא זרם. והמתרגמות יושבות בתא תרגום וסורגות, למרות שכתוב להן בלו"ז שיש מה לתרגם בחדר אחר, למרות שדיברתי איתן על זה לפני שבוע, למרות שהן ידעו. ונכון שהייתי צריכה לבדוק, ונכון שנכשלתי, אבל למה הן לא התקשרו אלי לפחות להגיד לי "תקשיבי, נעמה, יש להם עכשיו משהו, ואנחנו לא מתרגמות, כן?". והן כן היו אמורות לתרגם, אבל אני לא ווידאתי. ואני יצאתי לארוחת צהריים, שכמובן נדחיתה בכל מקרה למאוחר יותר, ואז כשחזרתי כעבור 10 דק' על השעון כל הקצינים "איפה היית?!" ו"חיפשנו אותך!" כשבטלפון, שהיה עלי כל הזמן, אין לי שום שיחה שלא נענתה. אבל כל זה לא משנה, כי בסופו של דבר החניכים לא קיבלו תרגום, ואני הייתי אמורה לוודא שהם יקבלו תרגום, ואני לא ווידאתי. אז נכשלתי. והאוויר פשוט מסרב להיכנס לריאות, ולא כי נזפו בי, למרות שנזפו כי הגיע לי, אבל לשם שינוי הנזיפה הייתה ממש קלילה לעומת התחושה הכבדה הנוראית בפנים כי פשוט נכשלתי.

אבל זה לא נורא. נכון שזה לא נורא? כי נשארו רק עוד כמה שעות היום. נכון שאלה צפויות להיות שעות רצופות של כאוס, ונכון שקשה לתרגם כשאפילו לנשום אי אפשר, אבל נשרוד אותן. נשרוד אותן כי בסופן אולי סוף סוף יהיה לי קצת אוויר. קצת אמיר. קצת תחושה כזאת לרגע קצר, לשבוע, של 'וואו'. ואז סימולציה אבל נשרוד את כל זה כבר.

When I ran I didn't feel like a runaway
When I escaped I didn't feel like I got away
There's more to living than only surviving
Maybe I'm not there, but I'm still trying
נכתב על ידי נמה , 25/3/2010 12:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Faust Arp


One, two, three, four
Wakey, wakey, rise and shine
It's on again, off again, on again
Watch me fall like
Dominoes in pretty patterns

Fingers in the blackbird pie
I'm tingling, tingling, tingling
It's what you feel
Not what you ought to, what you ought to
Reasonable and sensible
Dead from the neck up
I guess I'm stuffed, stuffed, stuffed
We thought you had it in you
But not, not, not

For no real reason

Squeeze the tubes and empty bottles
I take a bow, take a bow, take a bow
It's what you feel
Not what you ought to, what you ought to
The elephant that's in the room is
Tumbling, tumbling, tumbling
In duplicate and triplicate and
Plastic bags in duplicate and triplicate
Dead from the neck up
I guess I'm stuffed, stuffed, stuffed
We thought you had it in you
But not, not, not
Exactly where do you get off?
Is enough, is enough
I love you but enough is enough
Enough of that stuff

There's no real reason

You've got a head full of feathers
You got melted to butter

ובאמצע כל גל של הרס עצמי כזה שפוקד אותי, לפעמים רק לרגע נמאס לי לשנוא את עצמי כל כך ואני תוהה איך מרגיש לאהוב את עצמי ולהרגיש טובה מספיק כמו שאני. לא רזה יותר, לא יפה יותר, לא חכמה יותר, לא שאפתנית יותר, לא נחמדה יותר, לא כל הזמן לשפר ולשנוא ולחשוב כל הזמן רק מה יכול להיות יותר טוב.

לפעמים נמאס לי להעמיד פנים ורק בא לי לגזור את השיער הבלונדיני היפה-מדי הזה, ולצלול חזרה לתוך החולצות המשובצות שלי, שאפילו הסטייליסטית לא הצליחה לשכנע אותי להעיף מהארון. ואז אני חושבת איזו דרך ארוכה עשיתי מאז וכמה זה יהיה חבל.

לפעמים בא לי לצאת לטיול ולשכוח מכל המרדף הזה.
נכתב על ידי נמה , 13/3/2010 12:17  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





31,561
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מתוסבכים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנמה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נמה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)