| 4/2006
לא נשברת,
זה יותר מדי חשוב לי בשביל להישבר.
and times move so fast, and now there does not seem to be any
and once it felt that there was more than plenty
I do believe that something somewhere sent me
To you, astray, and the bald raging flame of your heart is making me stay.
and I admit, that I have spent some time in confusion
Not knowing what is or is not illusion
Riddled with myself and destruction
Astray, and the bald raging flame of your heart is making me stay.
and flux, we move, crawl across the sky like the weather
To think that she once thought that I was clever
But I was do or die not now or never
Astray, still the bald raging flame of your heart is making me stay
Astray - I Am Kloot
אני מכורה לשיר הזה... לשים אותו פה זה לא אותו דבר כמו לשמוע את זה, כי הקול של הסולן והכל, ובכל זאת - אני ממש מתחברת למילים. ובכלל, שיר מדהים. אני מתמכרת ללהקה הזאת, הם מעולים :)
אה, ואיזה כיף זה לקבל בחזרה חיבורים שכתבתי באנגלית שכתוב עליהם כמה נהדרים הם ו-"send me a copy on schoolzone" (סקולזון זה האתר הבית ספרי). ^^
((פססט, פססט, זיו - פוסט קצר ^^))
| |
 הקבוצה הזאת גדולה עלי
אני לא יודעת למה אני בוכה. אין לי סיבה לבכות. הכל בסדר. הכל תחת שליטה.
בערך.
ארגנתי לחניכים שלי פעולה, אחלה פעולה, פעולה בים. חשבתי שחשבנו על הכל. ארגנו הסעה, ארגנו אפילו שאורי ערד הסגיד יבוא וידבר איתם, אמרנו להם על זה שלוש פעולות מראש, אמרנו להם איפה להיות ובאיזה שעה וכמה כסף להביא ובאיזה חוף נהיה ומה נעשה שם.
והתארגנתי לפעולה הזאת, קראתי חומר ונזכרתי וחיפשתי את אורי ערד ועשיתי סבבי טלפונים וממש התרגשתי כי לקחת אותם לאפולוניה זה בכל זאת משהו שהוא לא בגדר הרגיל.
מן הסתם היה לי יותר נוח לא לעשות את זה, מן הסתם היה לי יותר נוח פשות לעשות להם פעולה רגילה של שעה וחצי וללכת הביתה.
אבל הפעולה הזאת, היא הייתה רעיון שלי, ודיברנו על זה עם רם הרכז הדיקטטור ודיברנו על זה עם רעי שעזר לנו לפתח את הרעיון, זאת הייתה אמורה להיות פעולה מיוחדת, בשביל להלהיב אותם יותר, בשביל למכור אותם, בשביל שהם ירגישו שאנחנו באמת משקיעים בהם. ומעבר לזה - לפעולה הזאת היה תוכן שהיה ממש חשוב לי להעביר. כי מה זה משנה בכלל אם אני אדבר איתם על חוק חופים ועל הצלבנים אם הם לא רואים את זה בעיניים? לראות ולהבין ולאהוב זה לא הערכים של סיירות? רציתי לקחת אותם לחוף, ושם, כשעל מדורה מתבשל לו פויקה, שאורי ערד ידבר איתם על שמירה על הטבע בחוף (אורי ערד!!! אני מעריצה אותו!) ונדבר איתם על אפולוניה, ונראה להם בדיוק איך אין חול בסידני אלי ונסביר להם למה, ואיך ארנה קשור לזה, ומה בעצם עדיף? ומה הפיתרון? ודיון שלם של שמירה מול פיתוח... וגם לספר להם על המעברה שם, בסידני אלי, איפה שסבתא שלי גדלה... ועוד ועוד ועד. זה היה צריך להיות פעולה כל כך טובה, גם מבחינת התלהבות, וגם מבחינת תוכן וערכים.
ועכשיו, עכשיו קיבלתי טלפון. טלפון מאחת האמהות, שצודקת ב-100% בכל מה שהיא אומרת. והיא פשוט דיברה ודיברה ודיברה ודיברה, ברצף שוטף, לא נתנה לי להכניס מילה - ואולי מזל שכך, כי כל מילה שהייתי מוציאה הייתה יוצאת בתור תירוץ עלוב ומסכן - במשך עשר דקות שלמות האשימה אותי ואת עמרי ואת החלה"ט על חוסר אחראיות, שהם לא יודעים על זה שום דבר, שזה פשוט חוסר אחראיות.
והועילה להזכיר ש"אמנם הם בני 14 אבל הם רק ילדים קטנים ואנחנו עדיין ההורים שלהם ורוצים לדעת מה קורה איתם". אני לא סגורה שהיא באמת יודעת בת כמה אני, אבל מאוד יכול להיות שהיא כן יודעת. מאוד יכול להיות שהיא יודעת שאני בסך הכל שנה יותר מבוגרת מהבן שלה, בסך הכל שנה יותר מנוסה.
להדריך חניכים שקטנים ממך בשנה זה משהו אחד. זה קשה וזה מתסכל, אפילו שהם בכלל לא יודעים שאני רק בת 15, אפילו שהם בטוחים שאני בכיתה י"ב. אני רוצה לפרוש מהקבוצה הזאת פחות או יותר מהיום שהצטרפתי אליהם, ואפילו לפני - כשאמרו לי שאני אדריך כיתות ח'.
למה לכל הרוחות נתנו לי קבוצה של כיתות ח'?! עדיף היה לי כבר להישאר ולהדריך עם זהו ולסבול את זה שהוא לא סובל אותי. הייתי מסתדרת איתו בסופו של דבר, ואהבתי את החניכים שם, ואהבתי להדריך אותם. אמנם גם שם זה לא הלך לי, אבל לפחות היה ביני לבין החניכים הפרש של יותר משנה אחת.
זה גדול עלי. זה ענק עלי.
אני לא אומרת שהאמא לא צודקת. היא צודקת במאה אחוז, אפילו ביותר ממאה אחוז. ובאמת קצת פישלנו ובאמת היינו קצת לא אחראיים.
...
לא יודעת למה זה גורם לי לבכות. אולי בגלל שאני תמיד בוכה כשצועקים עלי או כשנוזפים בי. לא יודעת למה זה גורם לי לצרוח לתוך הראש, לא יודעת למה זה כל כך מתסכל אותי.
גמרתי לבכות, דיברתי עם עמרי. עמרי רוצה ללכת לישון, יש לו עבודה ב-20:00 עד 6 בבוקר. אבל החזקתי אותו על הקו, ואמרתי לו מה שהייתי צריכה להגיד לו, ואמרתי לו להתקשר לליאת שהיא הרכזת.
ליאת לא ענתה לו. אז אני התקשרתי אל ליאת, ולי היא דווקא כן ענתה, וסיפרתי לה מה קרה ואז היא גם נזפה בי ואמרה לי לבטל את הפעולה. ולא, היא לא תדבר עם האמא שרצתה לדבר עם רכז או עם מישהו מבוגר ואחראי, כי עכשיו שבת והיא לא עושה טלפונים בשבת כי נו באמת, זה היום החופשי שלה, איזו מין חוצפה זו בכלל לבקש? אה, וצריך לדבר גם עם רם.
אז התקשרתי לעמרי אלון - אולי בכל זאת מזל ששמו אותי עם מדריך בוגר שזאת העבודה שלו ומשלמים לו על זה והוא באמת מבוגר - ואמרתי לו שליאת אמרה לבטל את הפעולה. היא התבאס כמעט כמוני. אז ביקשתי ממנו לדבר עם האמא, כי אני לא מסוגלת לדבר איתה שוב - בכל אופן, לא עכשיו, אני עוד לא נרגעתי, הפנים שלי עדיין רטובות ואלוהים יודע למה - והיא גם ככה יותר תשמח לדבר עם מישהו שיש בינו לבין הבן שלה יותר משנה הפרש.
הקבוצה הזאת גדולה עלי. יש לי חברים חמשושים בני 14, והם חברים שלי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מדריכה אותם. אז נכון שהחברה האלה כיתה אחת מתחתיהם אבל הם עדיין בני 14, ואלה מהם שלא הם כבר מאוחר ב-13 שלהם, ואני רק בת 15.
אני לא רוצה לפרוש מזה. אני לא רוצה לצאת ככה מזה. אני רוצה להיות חזקה ולהשתלט על זה ולהתגבר על הקשיים שלי. אני לא רוצה לברוח עם הזנב בין הרגליים, אני רוצה לנצח את הקבוצה הזאת ולצאת גיבורה, לצאת מדריכה אמיתית.
אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת, לא כשההורים לא סומכים עלי, והילדים יותר גבוהים ממני, ומאיפה לי בכלל סמכות?! מגיע להם יותר ממני.
| |
זה נראה לי כמו הר
Get out!
Aa, Sumimasen
Goku tamani
Boku tamani
Yume ni yabureru hito no kakera ga
Yama no youni mieru
Kami-sama ni
Hotoke-sama ni
Sugari naiteru hito no kakera ga
Yama no youni mieru
Dan dan dansu de randevu
Oore shouri no pouzu de lan la lan
Sheiku sheiku sheiku sagasoujyanai!
Owaranai bai bai no rizumu de
Yama no youni mieru
Yama no youni mieru
Yama no youni mieru
Yama no youni mieru
זה נראה לי כמו הר, yama no yoni mieru.
הנה התרגום באנגלית (מצאתי כמה גרסאות ואני לא באמת בטוחה איזו נכונה, ויש בגרסה הזאת כמה דברים שקצת מציקים לי, אבל ניחא.)
Get out, excuse me!
Sometimes I, Sometimes I
The flowing dreams of a persons fragment
It looks like a mountain to me
To God, to the god Buddha,
To spread the crying people's fragment
It looks like a mountain to me
More and more, until the end
To line up the big pose
Shake, shake, shake let's find it
bye, bye, bye let's go!
It looks like a mountain to me
It looks like a mountain to me
It looks like a moutnain to me
It looks like a mountain to me
(אוך, איך פינטזתי לעשות את אותו הדבר, ואפילו כבר תכננתי איך אני אלך להשתין ואז כשאני אהיה מרוחקת אני אהנה לי מהרוח... אבל זה לא יצא, ואני נותרתי עם הרגשה קצת פחות חופשיה.)
חופש פסח כמעט נגמר,
והנה הרשימה של עבודות פסח שעוד נשארו לי לעשות:
careers project - פרוייקט ענק באנגלית על קריירה כלשהי, כולל לראיין מישהו והרבה הרבה חיבורים.
אנטיגונה - לקרוא את המחזה ולענות על כמה שאלות.
ללמוד למבחן בתנ"ך - שבכלל לא בטוח שייתנו לי להיכנס אליו, בגלל שהברזתי ממועד א'.
ללמוד למתמטיקה - כי לא הלך לי במבחן, אז יעקב (3>) נותן לי לעשות מבחן חוזר. אין מצב שאני נכשלת. לא קורה!
דגם בביולוגיה - כי הייתי אמורה להגיש אחד לפני חודשיים והיא בסוף הסכימה שאני אגיש אחרי פסח. מער' ההפרשה?
לשון - מליאנטאלפים תירגולים.
city poems - לכתוב שיר באנגלית על טוקיו. עם מידע, ולהסביר אחר כך את המידע ולהגיד מאיפה לקחתי אותו.
מבחן בביולוגיה: מערכתץ הנשימה, מערכת ההפרשה, ומערכת העיכול. ללמוד.
שאלות הכנה לבגרות להגשה בהיסטוריה - שאלות ארוכות שצריך לכתוב בכתב יד. שאלה 1 מתוך 5 כבר הותחלה, לא סוימה.
טוב, מחר בבוקר כנראה לא יהיה לי זמן, מחר אחר הצהריים אני לא בבית, משמע... יום שבת :) ויום שבת בערב :) וכל הדברים שאני צריכה להגיש רק אחרי שבוע הבא - טוב, הם הולכים להיעשות כמו תמיד ביום שלפני. נו, התרגלנו, לא?
אני מסתכלת על המראה ולא סובלת את מה שמסתכל אלי בחזרה,
זה דוחה אותי.
אני מנסה להבין מה אתה מוצא בי אטרקטיבי, ולא מצליחה.
אני בוחנת את עצמי ואת האופי שלי ולא סובלת את התוצאה,
זה דוחה אותי.
אני מנסה להבין מה אתה מוצא בי מעניין, מחוכם, ולא מצליחה.
ואז אני יושבת וחושבת לעצמי,
לאן נעלמה הנרקיסיסטיות שלי?!
אני רוצה אותה בחזרה. אהבתי אותה.
| |
חזרתי מהמדבר
יש הרבה סיפוק בלארוז תרמיל. לא ממש בעצם האריזה אלא יותר כשאתה עומד מול תרמיל ארוז בלילה שלפני הטיול, מוודא שלא שכחת דבר למרות שאתה יודע שבכל זאת תשכח, ולדמיין את הטיול. וכך יצא שביום חמישי בערב עמדתי כולי בסיפוק מירבי מול תרמיל ארוז יפהפה, נרגשת ומוכנה לטיול.
וכשהשעון המעורר העיר אותי בשבע למחרת בבוקר, אכלתי מציה שאמא שלי הכינה לי, הכנסתי דברים אחרונים לתרמיל (מצלמה שהייתה בטעינה, וחזרזיר שלילה קודם לא הסכמתי להתפשר עליו כי רציתי את הדובי טיולים הקבוע שלי שאיבדתי באוטובוס בהשתלמות למחנה חניכים שלא יצאתי אליו) ויצאתי לדרכי לקניות במרכז ברעות. את הקניות עשינו בצורה דפוקה למדי אבל חפיף :) אחרי כמה זמן גם הגיע האוטובוס ויצאנו לדרכנו לים המלוח.
ישנתי קצת באוטובוס, ואז הגענו לעין גדי.
חם.
התחלנו לעלות במצוק עתקים. העליה הזאת ממש מייאשת. היא ארוכה, וחמה, ואין טיפה של צל (יש לי תמונה חביבה כזאת של קבוצה שלמה מסתתרת בצל קטנטן שמאחורי אבן והמדריך שלהם עומד בשמש). כל היום פחות או יותר התבזבז בעליה על ההר הזה. כל פעם שנראה לך שהגעת כבר לפסגה, ושזהו - עוד כמה צעדים ונגמרה העליה, אתה מגיע לקצה ומגלה שזה אפילו לא קרוב ללהיות הקצה. עד שהגענו למקום שממנו אי אפשר לטעות, הגענו לרמת חבר. הורדנו תרמילים ועלינו למצפה (אבל לעלות בלי תרמיל זה בכלל לא נחשב לעלות :P) ונכנסנו רשמית למדבר. הלכנו עוד 2-3 ק"מ מישוריים (וגם עבדנו על יהב ויוסי שראינו יעל "הנה, היא ממש שם, על השלוחה שממול!") עד שהגענו למקום שכנראה לא היה איפה שהיינו אמורים לישון (כי היינו אמורים לישון על ה-ר' של רמת חבר על המפה ולא היה איפה שישנו שום ר', וגם כי מעיין אמר שזה לא איפה שהיינו צריכים להיות אבל ניחא.) אבל ישנו שם בכל אופן. היה שם ממש חביב, לא חם עם הרבה רוח אבל בכלל בכלל לא קר. והמצב רוח תאם למזג האוויר - כולם היו נינוחים ובכיף וסבבה, והיה ממש חביב להכין את האוכל. אני ושוח הלכנו קצת הצידה ודיברנו קצת, בעיקר על דברים שמציקים לי, על אנשים שמציקים לי ודברים בסגנון. כששמענו שצורחים לנו כבר שעות חזרנו, עשינו קידוש על היין ושמענו נאום של מעיין ואכלנו ארוחת ערב :) אח"כ הלכנו ל"פעילות לילה" שהייתה ממש כיפית, והלכנו לישון, ובגלל שלא היה קר ישנתי רק עם שמיכה וזה היה פי מיליון יותר כיף ככה.
מיום שבת אני לא זוכרת יותר מדי. אני רק זוכרת שירדנו מרמת חבר, אכלנו ארוחת בוקר ואז עלינו את כל מה שירדנו (מייאש). אחר כך הלכנו עוד קצת, ובאיזה שהוא שלב שמנו תיקים בצד ליד גב (gorge) והמשכנו למצפה על צוק ששכחתי איך קוראים לו. צילמתי שם תמונה או שתיים, ואז באה רוח.
והעיפה לי את הכובע.
הכובע הכחול, הכובע האהוב. הכובע שקניתי עם שחף ותמי ביולי, הכובע שהיה איתי בכל הטיולים ברשימה בצד + מסע חופים + השתלמות לנחל מערה. הכובע הכחול, "כובע הקטרים", הכובע שיהב היה שם לי על העיניים כל הזמן, הכובע ששמתי על יהב, הכובע שהיה נראה ממש טוב על כולם חוץ ממני, הכובע עם כל כך הרבה זכרונות. הכובע שכל כך אהבתי, הכובע שעשה לי את הסטייל של הטיולים, הכובע היחידי בשבילי.
מילא אם הוא היה נופל עד למטה. אז עוד הייתי משכנעת אותם לתת לי לרדת להביא אותו ולחזור (למרות שזה היה לוקח לי קצת זמן, זה בכל זאת היה צוק ^^'). אבל לא - הרוח הנבזית הזאת העיפה אותו על מדרגה, מעין כוך, שאין שום דרך להגיע אליה.
הכובע שלי נפרד ממני בצורה כה פתאומית, כה אכזרית, ואני כל היום הילכתי באבל על האובדן הגדול.
ואחר כך הייתה ירידה עצבנית ומעצבנת, ארוחת צהריים (וירקות מוחמצים בן רגע), עלייה שהייתה עצבנית כמו הירידה ובאותו הגובה אבל הייתה פי מאתיים יותר נחמדה, הדרכה או שתיים או שלוש, ואז הגענו למחנה. עשינו מסאג'ים, מצאנו ערוצון והתנחלנו בו. לא היה שם קר מדי :) אכלנו, ישנו, קמנו, ויצאנו לדרכנו.
יום ראשון בבוקר סירב להתחמם. ובעוד מעיין מקריא לנו את ניהול הסיכונים, הבחנו לנו בענן אפרפר שעושה את סכנת השטפונות לסכנה ממשית. איזה מזל שבאותו היום טיילנו בנחל הרדוף ובנחל צאלים, בהם סכנת השטפונות היא הגדולה מכל.
ובכן, אכן ירד עלינו גשם. וכל היום כולו רק רצינו שיטפון. היינו מוכנים לזה נפשית ומנטאלית וחיכינו וחיכינו וכבר ממש -ידענו- שיהיה שיטפון, רצינו כל כך לראות את זה. זה היה סוגר מעגל, מהשריפה שברחנו ממנה שנה שעברה במחנה פסח. וכל היום טיילנו, וירד עלינו גשם והיה קפוא ונרטבנו. ועלינו וירדנו ומזג האוויר כבר ממש השתגע, לא ידענו אם חם לנו או קר לנו, לא הצלחנו להחליט אם לשים איזה משהו מעל או לא לשים.
אבל לא הגיע שיטפון :(
אכלנו צהריים ממש מאוחר, בבירכת נעמה (^_^) שהייתה ריקה. עלינו, עליה שהייתה ממש מעצבנת והייתי ממש מעוצבנת וזה יכול להיות קשור לעובדה שאנשים ממש רבו בשביל חתיכה מהצומי שלי (או שאולי זה סתם היה כי אני במחזור. נו, מי אמר שאני לא במחזור בכל טיול?). אחר כך סיימנו את העלייה, ולפני שהספקנו לעצור לעמוד כבר המשכנו הלאה ועלינו למצפה. שיחקנו שם הרוצח והייתי הרוצחת בפעם הראשונה בחיים שלי, ואז ירדנו חזרה למחנה.
והיה שם קר :(
מאוד קר :(
וכולם היו כבר עייפים, מעוצבנים, עצלנים, והיה קר, וכל הבגדים היו עוד רטובים מכל הגשם שירד כל היום. הכנו ארוחת ערב בערך, למרות שאף אחד לא היה רעב ולאף אחד לא היה חשק, והלכנו לישון מתחת לניילונים. היה ממש ממש חמים ונעים מתחת לניילונים, זה היה ממש כיף לישון שם. היה כל כך חם! התעוררתי רק פעם אחת כל הלילה, וגם זה היה בשביל השמירה. עשינו את השמירה, וחזרתי לישון. כמה טוב ישנתי (אז מה אם זה היה רק שש וחצי שעות, שזה לא מספיק בכלל.).
בבוקר עשו לכל הקבוצות פעילות חסרת מטרה לחלוטין - אבל מה זה משנה, היה פונדו שוקולד ותה. יאמי. הצטרפו לקבוצה שלנו הנדלר, ועוד 2 בנות חביבות מירושלים. היה יום חביב דווקא, לא קרה בו יותר מדי. מבחינת מזג האוויר, היה חם דווקא, אבל לא יותר מדי חם. בארוחת הצהריים היו מאוד חם והיינו צריכים לבנות צל וזה היה מסובך.
ואז חזרנו הביתה, מג'וייפים לגמרי.
אז מעבר לזמנים, ומה קרה בכל יום, איך אני מסכמת את הטיול?
טוב, אז הדבר הראשון והדבר שאני הכי אוהבת במדבר - יצא לי לחשוב הרבה. על הכל. על הרגשות שלי, על התחושות. על אינטואיציה, על אינסטינקטים, לעומת לחשוב ברציונליות. על ללכת עם תחושות בטן שאני יודעת שהם מטומטמות אבל מרגישות כל כך נכון מבפנים לעומת לעשות את מה שהחברה חושבת שנכון לעשות.
שנית, גיליתי כמה זה מתסכל ללכת כמעט שבוע רצוף בלי אחיעד לאזן אותי. הוא אמר לי, לפני שיצאתי, לא לחשוב עליו כשאני הולכת על צוקים כי כמו שהוא מכיר אותי אני כבר אפול (טוב נו, הוא צודק. אני באמת מעופפת כשאני איתו, וכשאני חושבת עליו, ובעצם הרבה באופן כללי). אז השתדלתי מאוד חזק לא לחשוב עליו ליד צוקים, שזה היה יחסית הרבה מהטיול, אבל כל שאר הזמן הנחתי למחשבות לרוץ ולפנטז על חיבוק ממנו. הייתי כמעט חסרת מוטיבציה לגמרי בלעדיו. כל דבר קטן הזכיר לי אותו, כל בנאדם שבא וחיבק אותי הזכיר לי כמה אני רוצה לחבק אותו, ולמרות שהשתדלתי לא לדבר עליו יותר מדי ולא לשגע לאנשים את השכל יותר מדי אני לא חושבת שזה עבד כל כך. כשחזרתי הביתה חיכו לי בפלאפון שבע הודעות SMS ממנו והודעה קולית אחת, שגרמו לי בבת אחת להרגיש כל כך טוב.
שלישית, גיליתי כמה זה מתסכל לאכול כל כך הרבה מצות כשיש כל כך מעט זמן לתת איזה חרבון טוב.
רביעית, הבנתי שלצלם כל תזוזה של כל אדם זה לאו דווקא מעניין. צילמתי המון, והרבה מהתמונות - ודווקא אלה שהכי הסתמכתי עליהן - לא יצאו עד כדי כך טובות ואפילו משעממות.
חמישית, לא להביא פלאפון לטיולים. זה סתם הורס. לא הבאתי פלאפון לטיול הזה ואני לא מתחרטת על זה. לא להביא פלאפון זה המעבר החד שבין טיול אמיתי לבין לא.
שישית, אני צריכה ללמוד להתמודד עם אתגרים. ואני חושבת שאני אתחיל עכשיו, עם הדברים שהכי קשים לי, עם הדברים שכבר חשבתי להניח בצד. הבנתי שלא הכל בא בקלות, ושאני צריכה לעבוד קשה בשביל מה שחשוב לי, ואני צריכה להתחיל עכשיו.
אז אני לא אפרוש מההדרכה, ואני אשתדל שם יותר.
ואני לא אהיה מתוסכלת מהלימודים יותר, אני אשתדל שם יותר.
ואני אתמודד עם אתגרים, ואני אצליח, וככה אני אוכל להגיד על עצמי באמת שאני חזקה.
שביעית, המדבר. הוא כל כך גדול, כל כך עצום, כל כך הפכפך, והטיול הזה הוכיח את זה יותר מכל. מזג האוויר, החיות שבו, הצמחים שבו. והנוף. המדבר כל כך חזק.
כל כך מעורר השראה.
כל כך שקט, ערמומי, מגלה ומסתיר. מקשה ומחזק ומעודד ומייאש.
אני אוהבת אותו.
שמינית, זהו חופש. אני חופשיה. חופשיה לגמרי, אין עלי שום נטל, שום עול. אני יכולה לעשות כל מה שעולה על רוחי, בין אם זה לצאת למדבר ל-4 ימים עם הקבוצה שלי, בין אם זה ללמוד, בין אם זה להיות עם אנשים שאני אוהבת. גם כשאני בבית ספר, גם כשאני בחופשה, אני חופשיה. אני בן אדם שיש לו הכל, בן אדם מלא. הייתה לי ילדות מאושרת ואני עדיין בה. כולם תמיד מפנטזים על איך לילדים שלהם תהיה ילדות מושלמת, איך הם יגדלו ללא כל חסך או כל רבב, וההורים שלי הצליחו בזה - גדלתי מאושרת, ואני מאושרת עכשיו. באיזה שהוא מקום, אני החלום שהתגשם של אנשים. של ההורים שלי, שחלמו על בית עם חצר וילדים שיש להם הכל, של הסבים שלי, שחלמו על משפחה גדולה ואוהבת שיש לה הכל, וכו'. אני בנויה מהרבה חלומות שהרבה אנשים עבדו קשה בשביל להשיג אותם, ואני לא מסוגלת אפילו להתחיל להראות את כל ההערכה והתודה.
תשיעית ואחרון חביב לפני שאני מסיימת את הפוסט הארוך הזה - עוד מישהו שם לב ששכחנו את יום היהב המשתין?
~
מסע מוצלח לא מסתיים לעולם - הקילומטרים כן.
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך - הופך לחלק ממך.
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה,
כאילו שהדרך עברה בתוכי, ולא אני בתוכה.
| |
דת
ליל הסדר עבר כמו שחשבתי שהוא יעבור. על כל קטע קריאה קטן כל אחד מהדוסים שמה (ויש הרבה, למרות שהדוסים מכולם לא הגיעו) נתן 20 פרשנויות שונות שהוא שמע. חלק היה מעניין אפילו, חלק באמת הבהיר. אבל על השאלות שהיו לי באמת, כל הזמן, בראש אף אחד לא יכל לענות לי. אולי כי התביישתי לשאול.
ההגדה של פסח, ובכלל הרבה קטעים בתנ"ך, כל כך גורמים לי לשנוא את היהדות. גורמים לי להתבייש במוצא שלי. כשאני מדברת עם אנשים לא יהודים באינטרנט על היהדות, ועל ארץ ישראל בכלל, אני אהיה הראשונה שאגן על כל זה. אבל לפעמים זה כל כך מציק לי שבא לי לבכות. אני לא חלק מזה. אני לא יכולה להיות חלק מעם כזה. לא רוצה, לא יכולה.
לפעמים אני כל כך גאה להיות יהודיה.
פסח זה אחד מהפעמים הרבות שאני לא, שאני לא רוצה להיות קשורה לעם הזה, שאני לא רוצה להיות חלק מכל זה, שאני שונאת את עצמי על השורשים שלי. ולא בגלל מה שאנשים אחרים חושבים על יהודים, אני לא לא רוצה להיות יהודיה בגלל אנטישמיות וכאלה. לא גדלתי עם אנטישמיות. מימי לא ראיתי אנטישמיות אמיתית. ולפעמים, רק לפעמים, לרגעים קצרים, אני תוהה אם כל האנטישמיות הזאתי צודקת. אולי באמת אנחנו עם של חנאג'ים. אולי כמו שאנחנו כל הזמן באים נגד החרדים כי הם כל הזמן יושבים בישיבה ולא מתגייסים לצבא ולא כלום, ומתייחסים אליהם כמו אל טפילים, לאנשים באירופה הייתה אותה הזכות בדיוק לעשות אלינו. כי זה מה שהיינו כשהיינו באירופה. היינו טובים בדיוק כמותם.
אני גאה לחיות בארץ ישראל. אני גאה לחיות בארץ של חלוצים, של ההגנה ושל האצ"ל ושל הלח"י, של קק"ל.
אבל לפעמים, בשיעורי היסטוריה, ובתנ"ך, ובהכל אני בעצם חושבת שכל זה לא מגיע לנו בכלל. אנחנו עם של חנאג'ים, וכל אלה מאיתנו שהם לא חנאג'ים ולא גאים בזה שהם רצחו ולא חושבים את עצמם יותר טובים מעמים אחרים (כי זה, בעצם, חלק מהמהות היהודית.) הם בסה"כ חלק מהתרבות המערבית, ובאותה המידה הם יכלו לגור באירופה או באמריקה.
ארץ ישראל חשובה לי. היא חלק ממני. אבל לפעמים נראה לי שציונות זה רצח, רצח שלא בצדק, שציונות זה עקשנות טהורה. שציונות זה אפילו גם רצח של עם ישראל, בזה שהכניסו אותנו דווקא לארץ עם ביצות ומחלות ושכנים זועמים ולא בארץ יותר ידידותית לסביבה, ושציונות זה בעצם עם של חנאג'ים שהפך פתאום לפחות חנאג'ים אבל עדיין עובדים בשביל המטרה של החנאג'ים. אני לא רוצה להיות חלק מהחנאג'יות.
לפעמים כל כך טוב לי להיות יהודיה. לפעמים זה מקור גאווה בשבילי, לפעמים אני גאה בזה שגדלתי קונסרבטיבית וגאה בזה שעליתי לתורה, ואפילו לא רק פעם אחת.
לפעמים זה כל כך כל כך רע לי.
| |
"מותק, את חמודה!"
היום בבוקר (בתיאום מראש כבר מיום רביעי עם ההורים שלי, כדי לראות בדיוק איך זה מסתדר עם מתי אני אסדר את זה ומתי אני אסדר את ההוא וכו' וכו'..) שמתי על עצמי את הקוספליי שלי, הוסעתי ללוד ע"י אבא שלי, ונסעתי ברכבת לרחובות ששם הלכתי כ-10 דק' עד שהגעתי ליעד הנכסף: כנס אנימה.
היו שם כמה אנשים חביבים, כמה אנשים מפחידים, איש נורא מפחיד ושרירי בחולצה ורודה מכופתרת שעקב אחרי כל היום וטען שאני חמודה ובאיזה שהוא שלב התחלתי ממש להתחמק ממנו. היו שם AMVים מדהימים, סושי עם מוכרת פקצה, שטיח דידיאר ששולא-סנפאי השתלטה עליו, ודוכן של אנימהוליק. הייתה שם אחת ממש יפה שעשיתי לה בוק ועכשיו מסרבת להודות בזה שהיא יפה >< ו.. הממ.. זה כל מה שאני זוכרת נראה לי @@" באיזה שהוא שלב נמאס לי, אז עליתי חזרה על הרכבת לתל אביב ושם הסתובבתי קצת בעזריאלי, עד שנמאס גם מזה אז חזרתי לי הביתה בקו 101.
וכל זה בקוספליי שלי. שמכיל שמלה לבנה, סינר לבן עם כפתורים, סרט שחור על השמלה, שרוולים קצרים puffy כאלה, 2 גולגולים ועיגולים שחורים-אדומים שמתלבשים עליהם, וצווארון כזה מוזר.
אז, הממ, כן. קיבלתי... כמה תגובות. אם נתעלם מהמבטים של כל מי שעברתי לידו, 2 מוכרות בעזריאלי התחילו ממש להתלהב ממני, חבורה של ערסים צעקו לי שאני חמודה, והאיש המוזר שעקב אחרי בכנס גם.
יאי, אני הטיפוס של פקצות וערסים. Woo fucking hoo.
תמונות שצילמתי בכנס אני אוסיף אח"כ
~
אני לא צריכה לקנא.
אני לא צריכה לקנא.
אני לא צריכה לקנא.
אני לא צריכה לקנא.
אני לא...
אוף. זה לא עובד. לאחרונה רצות לי בראש כל כך הרבה מחשבות. כל כך הרבה פחדים. כל כך הרבה חרטות. למה אני לא מרגישה בטוחה עם כל זה, לעזאזל? מילה אחת ואני ככה מתקפלת? כל כך טיפוסי.
אני יודעת. אני יודעת אני יודעת אני יודעת. אבל זה לא עוצר את המחשבות...
זה שוב פעם קורה לי. אני שוב פעם מפחדת לחשוב. שנה שעברה, גם כן בפסח, כל כך הלכתי לאיבוד במחשבות... כל מחנה פסח שנה שעברה התהלכתי כולי בדיכאון, שלושה ימים שלמים, אבודה לגמרי במחשבות שלי. לא יכולתי לברוח מכל המחשבות האלה.
אבל היה לי כל כך טוב, רק לפני כל כך קצת זמן. אז מאיפה פתאום צצו כל המחשבות האלו? אני הרי יודעת שזה שטויות.
ובכל זאת, אני כל כך מפחדת... כל כך מצטערת...
אני לא אוהבת ללכת לאיבוד במחשבות. לא מהסוג שהיו לי שנה שעברה, ולא מהסוג שיש לי עכשיו.
שונאת את פסח.
| |
היסטריית פסח
יש אנשים שנכנסים לדיכאון חורף,
יש אנשים שהחום והלחות בקיץ מספיקה בשביל לגרום להם להזיל דמעה או שתיים,
יש אנשים שעונות מעבר מביאות להם אלרגיה.
ויש אנשים עם שיגעון הפסח, מחלה נוראית שמשפיעה עליהם ועל משפחותיהם ומתלווה בשילוב של דיכאון, היסטריה, לחץ, וכד'. אלפי אנשים כל שנה נדבקים בשיגעון, ואמא שלי היא אחת מהם. כל שנה כל המשפחה שלי נכנסת להיסטריית פסח, ולפעמים נראה כי התקופה הזאת שנתנו לנו "חופש" מהלימודים ומהעבודה היא יותר נוראית מהשגרה הכי שגרתית ומעצבנת, יותר נוראית אפילו מלהתכונן למבחן במתמטיקה. החל מהניקיון שגורם להיסטריה שאפילו פירור חמץ אחד ייפול, שימוש בכלים חד-פעמיים במשך היומיים שלפני פסח (ואני, כידוע, מתנגדת לכלים חד פעמיים באופן עקרוני בגלל חוסר בהתכלות וזיהום סביבתי, ולכן נגרר ויכוח ארוך וממושך על פני שנים שתמיד נגמר לא טוב.), וכלה בחוסר יכולת לצאת מהבית בימים שלפני הסדר.
למען האמת, אין לי זכות להתלונן. בשנים הקודמות היה יותר נוראי, כי לשיגעון הפסח נוספה העובדה המעיקה שהסדר אצלנו. ולא סתם אצלנו, עם הצד החילוני והטוב של המשפחה - הצד של אבא. שזה נהדר מבחינתנו לעשות איתם החג (למרות השיגעון וההיסטריה והשנאה לארח), כי כולם שם חביבים ונחמדים ומצחיקים ומגניבים למדי, ואני יכולה לדבר שעות עם כל אחד מהם ואני חלק מהם. אבל מבחינת אמא שלי, שגם אוהבת אותם - זה לא הפסח שהיא גדלה אליו. כי מצחקקים תוך כדי קריאת ההגדה, כי לא תמיד מסיימים לקרוא עד הסוף, כי מדברים על דברים לא קשורים תוך כדי וכי לא מעמיקים בהגדה באמת. אז בנוסף לשיגעון וההיסטריה, יש אמא עצובה בבית, וכשאמא עצובה כולם עצובים.
השנה לעומת השנים הקודמות הסדר לא אצלנו - אנחנו עושים את הסדר אצל דודים שלנו מצד אמא, הצד הדוסי של המשפחה שלנו. לא עשיתי איתם סדר מאז שסבא שלי נפטר ב-95'. שזה נהדר מהרבה תחומים: קודם כל, בגלל שאנחנו לא צריכים לארח, אז יהיה הרבה הרבה פחות בלאגן והרבה פחות שיגעון פסח. חוץ מזה, אמא שלי מאושרת מזה שהיא שוב מעבירה פסח עם המשפחה שלה, כמו שהיא גדלה, וכשאמא שמחה כולם שמחים.
אבל אני לא רוצה באמת להעביר איתם את החג. אני לא קשורה שם. אפילו כשאני מנסה להתלבש כמותם, הבגדים זרים עלי ולא נוח לי והם רואים את זה עלי ואני עדיין נשארת שונה. כל דבר שני שאני אומרת הם רואים כמשהו שלא הייתי צריכה לעשות או להגיד. אפילו כשאני מדברת על הטיולים שלי זה מעליב אותם, כי רוב הטיולים זה בשישי-שבת. אז אני לא מדברת הרבה. אני פשוט כל כך שונה שם. אני והאחים שלי, שמתגבשים מאוד בזמן שאנחנו אצלם, פשוט לא חלק מהם, והם לא חלק מאיתנו.
טוב נו, לפחות השיגעון של אמא עכשיו הוא רק הנקיון והחלפת הכלים, והלחץ וההיסטריה והדיכאון הכלליים שלא באמת משנה אם הסדר אצלנו או לא, תמיד יהיו.
איך נשרוד את חול המועד, עם הדודים מאמריקה אצלנו, זו כבר שאלה אחרת...
| |
אחד מהטובים
אין לי כל כך מה לעדכן חוץ מהתמרמרויות של "אני שונאת פסח!" and the likes, אז במקום זה החלטתי לפרסם את אחד הסטריפים היותר טובים של מגה טוקיו. זה היה עוד לפני שלארגו פרש (האמת היא שיש עוד אחד משעשע שבו מראים מה קורה אם פיירו היה משתלט על הוובקומיק ומה קורה אם לארגו היה משתלט עליו. קצת אח"כ לארגו פרש, פיירו השתלט על הוובקומיק, והתוצאה היא פחות או יותר התוצאה שהם חזו. זה משעשע :P).
הממ, זהו. פיירו מתחיל ליאש אותי למען האמת.
עריכה מחמש דקות אחרי:
נחתו הדודים מאמריקה ^^
ויתפלאו חכמים ויאמרו: למה, הו, מדוע זאת, נמתנו, שאת כה מאושרת מעצם כך? הלוא אותם דודים הולכים לישון בביתך ובחדרך, לחדור לפרטיותך, ולמרר את חייך במשך שבועיים וחצי החל מליל הסדר!
ותענה נמתם: ובכן, מלבד העובדה שלמרות שהם באמת הולכים להיכנס לכל חור בחיים שלי אני אוהבת אותם, הם הביאו איתם חבילה!
ויתפלאו חכמים ויאמרו: הו, נמתנו, באיזו חבילה מדובר?
ותענה נמתם: מדובר בחבילה של חולצות מ-www.thinkgeek.com וכמה ספרים שאמרנו להם לקנות!
ויתפלאו חכמים ויאמרו: הו, נמתנו, מה הכילה החבילה?
ותענה נמתם: הגיעו כמה ספרים של דיסקוורלד של טרי פרטצ'ט, הגיעו Neverwhere ו Creatures of the Night של ניל גיימן, והגיעו חולצות! יש כמה של אח שלי, ויש את שלי - אחת עם המולקולה של קפאין, אחת שכתוב בה
Roses are #ff0000
Violets are #0000ff
All my base
Are belong to you
ואחרונה שכתוב בה I'm blogging this.
ויתפנקו חכמים ויאמרו: נמתנו, נמתנו, הו! נמתנו! אנו רוצים תמונות!
ותענה נמתם באיפוק: בסדר ^^ אבל המצלמה עכשיו בטעינה, אז אני אוסיף עוד עריכה אח"כ.
ויתנחמו חכמים ויניחו לנמתם בשלווה.
עריכה:
טוב, רוב החולצות כרגע מתכבסות כדי להוריד את הריח המוזר של המשלוח...
יש תמונה רק של החולצה עם השיר אהבה גיקי בינתיים:
כן, אני יודעת, לא רואים בזה כלום - אבל אתם כבר יודעים מה כתוב שם אז זה בסדר :)
ועוד תמונה שצילמתי בפרץ נרקיסיזם שהיה לי היום...
אני פרסומת מהלכת לשמפו! :-O
עוד אח"כ ^^
| |
שונאת את פסח. שונאת!!
תמיד שנאתי פסח.
קודם כל, זה לא באמת חופש - רק וואנאבי חופש. יש את הימים המרוכזים, יש מיליון עבודות ועוד יותר מבחנים ישר אחרי החופשה.
שנית, צריך לנקות ולסדר ולהכשיר וזה כאב ראש אחד גדול ואמא ואבא מעוצבנים וכל העולם מחורפן.
שלישית, המשפחה מארה"ב נשארת אצלנו שבועיים וחצי החל מיום אחרי הסדר. אצלנו, כלומר, בתוך הבית שלנו, כלומר, משפחה של ארבעה (דוד, דודה, שלוש שנים ושש שנים.). זה הולך להיות קשה.
רביעית, אני לא יכולה לצאת לטיול עם החניכים בגלל הימים המרוכזים.
חמישית, המחנה בוגרים שאני כן יוצאת אליו יהיה במגמת עליה תמידית במדבר עם ציוד על הגב. משמע ממש קשה.
שישית, את הסדר עצמו אנחנו נעשה אצל הצד במשפחה שאני פחות אוהבת וממש לא מחוברת אליו. למרות שזה שיפור משנה שעברה, שבה אירחנו (איכס), עדיין בלעחס.
יש לי עוד כמה סיבות אבל אין לי כוח לפרט ><
היום התחיל ממש זוועה, המשיך עם עוד קצת זוועה, ואז הלכתי עם אחיעד לעזריאלי וראינו pride and prejudice שזה ממש סרט יפה (למרות שאף פעם לא הייתה לי הסבלנות בשביל הספר). ואז אח"כ הלכתי לסבא וסבתא שלי ודיברתי איתם קצת, וחזרתי הביתה. כל זה בלי פלאפון! כי חשבתי שאיבדתי את הפלאפון שלי, ואז מצאתי אותו בתיק (מן הסתם) אבל הוא היה חסר בטריה. אז נו פלאפונו.
אם רק היה מישהו שהייתי יכולה להגיד לו הכל (אתה לא באמת נחשב, אתה חלק ממני)...
מישהו שלא יירתע מאף סוד שלי. מישהו שיבין את הכל. מישהו שלא יגיד לי שאני סתם מגזימה.
אם רק הייתי יכולה לכתוב פה בבלוג את כל מה שאני רוצה לשחרר.
אם רק הייתי יכולה לפרסם את כל מה שאני כותבת לעצמי, שאף פעם לא ייראה אור, אם רק הייתי יכולה שאנשים יידעו.
תמיד הייתי צריכה שאנשים יידעו עלי. יידעו מי אני, יידעו מה אני, יידעו ממה אני מורכבת, יכירו אותי באמת ולעומק, כולל כל הסודות האפלים.
בגלל זה פתחתי בלוג. חשבתי שזה יתאים לי בדיוק.
אבל עכשיו, ככל שיותר ויותר אנשים יודעים על הבלוג הזה, אני לא יכולה לכתוב את מה שעובר עלי באמת. אולי ברמזים, וגם אז אני צריכה להיזהר, ומי שכן מבין קורא את הכל לא נכון והכל מתבלבל. הזנב מתקפל לי בין הרגליים והפוסטים שלי הם כבר לא פורקן בשבילי.
היו פה כמה פוסטים שכתבתי באמת, מעומק הלב. כשהייתי מאושרת, כתבתי על זה, גם כשזה היה פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט של אותו התוכן. כשהרגשתי אשמה, אני כתבתי על זה, ואני חושבת שזה היה אחד הפוסטים שבו פרקתי יותר רגשות.
אולי בלוג זה בעצם פתרון של אנשים שאין להם עם מי לדבר? פתרון של אנשים כמוני, שהזניחו את החברים שלהם ועכשיו אין להם לאן לברוח?
אם יש דבר אחד שאני מתחרטת עליו זה זה. שהזנחתי אותן. אתכן. את החברות הכי טובות שלי. שנטשתי בערך את השביעייה הקסומה, שכבר מזמן לא הייתי באמת קשורה אליה. שנטשתי אותך, השארית בתיכון מכבים-רעות, והפסקנו לתקשר. ואותך, האמנית השנונה, ואותך, יעל צ'אן, ואת כל האנשים בעולם שאי פעם הייתי קשורה אליהם.
| |
יום הורים
הייתה אמורה להיות לי פעולה של ארכיאולוגיה ויום דפוק,
אבל התבטלה הפעולה בגלל הגשם.
אז נשארתי אחרי הבית ספר עם אחיעד ויו"ר אשד (ומדי פעם עוד אנוש/ה או שנים/שתים), מכרנו קצת אוכל, והיה מאוד מבדר. קטפתי חרציות ומכרנו פרח לשיער ב-10 אג' - אבל רק 2 אנשים קנו.
את אח שלי שחקו לגמרי, אלי כולם חייכו ואמרו לי שנכון שהציונים שלי ממוצעים מינוס אבל אני במגמת שיפור והעיקר שאני ילדה חמודה ומתוקה וחייכנית ונחמדה וכו'. מה שמוכיח שבחיים אתה לא באמת צריך הישגים כל עוד אתה חביב לאנשים, הישגים זה רק הקטע הרשמי.
אבל אח שלי... בלאט. כולם מודאגים, כולם מאוכזבים, כולם בוכים על הכשרון שנשפך. אח שלי גאון. אני מעריצה אותו ואני מעריכה אותו ועשיתי לו קוקו-צד.
בכל אופן, אני ישבתי מחוץ לכיתה כשהמחנכת שלו (המורה שלי ללשון) דיברה איתו ועם אמא שלי. מן הסתם שמעתי הכל. ושם בחוץ לא הבנתי איך הוא לא בוכה כשככה צורחים ויורדים וצועקים והכל - אולי כי הוא ידע שזה מה שמצפה לו? לא יודעת.
איך שזה לא יהיה, אחרי איך ששחטו אותו, שום דבר שיגידו לי לא היה יכול להפריע לאמא שלי יותר מדי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
