זה נראה לי כמו הר

אני גם רוצה. כמו בהאני אנד קלובר. אפילו כמו בפורסט גאמפ. פשוט לא לקחת עלי כלום, לצאת יום אחד לכיוון ראנדומלי ולהתחיל ללכת עד שאני לא יכולה יותר. לראות אפילו מה זה השלב הזה, שבו אני לא יכולה יותר. ולמה בעצם לא - בגלל שייגמר לי הכסף? ייגמר לי הכוח? ייגמר לי הכוח הנפשי? או שאני אגיע לאיזשהוא קצה-מחסום פיזי (כמו הים לצורך ההדגמה בהאני אנד קלובר).

אני רוצה לעזוב את כל ההתחייבויות מאחור ופשוט לראות עד לאן אני יכולה להגיע על בסיס כוח האינרציה בלבד.

והעניין הוא שאני לא מסוגלת. וזה לא בגלל הצבא, זה בגלל שאני מפחדת. על אף הרושם הראשוני שמתקבל מחוסר הסדר הכרוני שלי, לתכנן אני מאוד אוהבת. אני מתכננת כל מה שמפחיד אותי וכל מה שמלחיץ אותי. אני מתכננת מה לומר, ומה לעשות, ולאן ללכת, ומתכננת תוכניות עם אנשים, ומתכננת סדרי פעולה עם דברים בצבא, ומתכננת איך אני אלמד כך וכך בזמן כזה וכזה ואתקבל לקורס כזה או אחר ומתכננת את כל החיים שלי לפרטי פרטים שלפעמים אפילו לי נראים קצת הפרעתיים. אני מתכננת כי אני מפחדת שאני אגיע למצב מסויים, ולא אדע מה לעשות.

והרי בסופו של דבר, אף אחת מהתוכניות שלי מעולם לא הוכיחה את עצמה. דברים אף פעם לא מתארגנים כמו שאני רוצה או יוצאים כמו שאני רוצה, וכל פעם מחדש אני נופלת לבור עמוק של אכזבה וקושי בהתמודדות מול הדבר שתכננתי, שאמור היה ללכת כל כך חלק וטוב.

אבל מפחיד אותי, לראות לאן האינרציה תיקח אותי. אפילו כשאני רצה בבוקר, אני מגדירה את זה לא על פי יכולת, ואפילו לא על פי זמן מינימום - אני מגדירה לעצמי זמן ריצה, ורצה (או לפחות משתדלת לרוץ) את כמות הזמן שהגדרתי. ואם נגמר הזמן, אני מפסיקה, גם אם טכנית יכול להיות שהייתי יכולה להמשיך. כל כך קוסם לי הרעיון של לקחת את עצמי עד הגבול; קוסם לי הרעיון של לראות כמה זמן אני מחזיקה מעמד בלי לאכול. יום? יומיים? שלושה? שבוע? כמה זמן אני יכולה בלי לדבר? עד כמה רחוק אני יכולה לקחת את עצמי, נפשית, גם בלי ללכת או לרוץ לאנשהוא?