| 6/2006
פרח לב הזהב היה הייתה, בארץ רחוקה רחוקה, נסיכה עצובה. היא לא ידעה בדיוק למה היא עצובה. לא הייתה לה באמת זכות להיות עצובה: כל העולם עמד לרשותה, כל בקשה שיצאה מפיה התגשמה. הכל סבב סביבה. ובכל זאת, הנסיך וכל אנשי הארמון עמדו לצאת למסע של שבועיים, והנסיכה בעצמה הייתה צריכה לטפל בילדי השמנת של הממלכה במשך שבועיים כדי להרוויח קצת כסף, והיא לא כל כך אהבה את הרעיון. אז הנסיכה הייתה עצובה. ואז אחד מהאבירים, סיר יהב האמיץ, יצא למסע להביא לה את פרח לב הזהב כדי לגרום לה לשמוח שוב, לשמוח אף על פי שהנסיך וכל אנשי הארמון לא יהיו עמה במשך שבועיים. הוא עבר טלאות רבות, גבעות והרים, ובסוף מצא את פרח לב הזהב של הנסיכה.

הנה, יהב, עכשיו אתה לא יכול להגיד שלא כתבתי עליך P:
יכול להיות שאני אטוס לרומניה הקיץ, בשביל תחרות דיבייט. כרגע מסתמן שכן.
והעיצוב החדש גם כן. אני אוהבת אותו. למרות שגם אהבתי את העיצוב הקודם. האחד הזה נותן תחושה של גשם, וכידוע, אני אוהבת גשם, אז זה אופטימיות של קיץ.
הידעת? בסן פרנסיסקו אנשים המוגדרים כ"מכוערים" אינם מורשים ללכת ברחובות.
| |
נרקיסיסטיות לשמה ולאט לאט, ההידמות העצמית שלי גוברת וגוברת, לסף של נרקיסיסטיות.
אני אוהבת את עצמי. איך אני יכולה שלא? כולם מסביבי אומרים לי כל הזמן עד כמה שאני טובה. כולם מסביבי תומכים בי כל כך. כולם מסביב מאכילים לי את האגו עוד, ועוד, ועוד, אז מן הסתם הביטחון שלי בעצמי ייגבר.
פתאום, אני מרגישה בנוח עם הגוף שלי. אני מרגישה בנוח ללבוש את השמלה שקניתי לעצמי, ואפילו בבגד ים שלי אני מרגישה בנוח. אני מסתכלת במראה, ומחייכת לעצמי, למרות שלא הורדתי במשקל - אם כבר, אז להיפך. אני אוהבת את מה שהתספורת עושה לפנים שלי, אני אוהבת איך שאני נראית.
וגם עם עצמי, עם אני, נוח לי. כאילו כל השנאה והתיעוב הזה שהיה שם כבר לא. אני שלמה עם הייצור שאני, עם האופי שלי, עם הדברים שאני אוהבת ועם הדברים שאני לא. עם הדברים הטובים והדברים הרעים שאני באה איתם. אז כן, אני לא משקיענית מטורפת, ואני ממוצעת לחלוטין, ואני ב-3 יח"ל מתמטיקה. ונכון, אני לא מדריכה טובה, ואני כושלת בכל דבר שקשור לסיירות. אבל אני לא מרגישה שאני מטומטמת יותר. אני מרגישה שאני פשוט אני, לאט לאט לומדת דברים.
הלכתי היום לים. הלכתי למודיעין ב-13:00, הגעתי לעזריאלי, ואז לסבא וסבתא שלי. ואז אכלתי עם סבתא שלי משמשים ודיברנו על הא ועל דא ועל הילדות שלה בחוף סידני עלי ועל המדריך החתיך שהיה לה שלקח אותם לראות "נעליים אדומות" של צ'רלי צ'פלין. אני אוהבת אותה כל כך. אחר כך הלכתי חזרה לעזריאלי, הליכה של 5 דקות (שסבתא שלי משום מה משוכנעת שלוקחת רבע שעה), שמה פגשתי את ירה. ביחד לקחנו קו 63 לבניין האופרה, ומשם את ה-100 מטר מלאי המדוזות עד חוף פרישמן. היינו שמה, בערך עם שאר הכיתה אבל בעיקר שתינו לחוד, נכנסנו קצת למים מלאי העקצוצי מדוזות וזה קצת כאב אבל המים היו יפהפיים.
וכן, הרגשתי בנוח בבגד ים שלי.
אחר כך שוב חזרנו לעזריאלי, הפעם במונית. אנחנו נכנסות למונית. רדיו. "lucky lucky you're so lucky... טוטוטוטו,טוטוטוטוטו." נמה: @________@ רדיו: "Well, do you, do you do you wanna? Well do you, do you do you wanna?" נמה: "אתה צ-ו-ח-ק" רדיו: "Wanna go, where I've never let you before" נמה: "ענקקקק" נהג: (רואה שאני מתלהבת) *מגביר. נמה: XDDDD נמה: *מתקשרת לעדי* "עדי!!!!1 יש עכשיו ברדיו את השיר סיום של פרדייס קיס!!! XDDDDDD"
אהה, זהו. כאן נמה מדווחת, מאושרת מהחיים, לא רוצה שיום ראשון יגיע לעולם.
| |
פוזות זה כל מה שהיה אתמול במפגש ישראבלוג. לא נדבר על זה שפגשתי 2 חניכים שלי – הדבר האחרון שהייתי צריכה – ופגשתי עוד שלל אנשים ש, בואו נשים זאת כך, ממש לא התגעגעתי אליהם – האנשים שהיו שם הם פשוט פוזאיסטים, נטו.
תבינו, אנשים, אתם אותו הדבר. ההבדל היחידי בין פקצות לגותיות הוא הצבע. ההבדל היחידי בין אימו לגותים הוא... רגע, אין הבדל. כבר שמעתי על גזענות, אבל גזענות על רקע בגדים!? מצד שני, בכל זאת, זה בסדר – אתם אלה שבוחרים ללבוש את האישיות שלכם, להשאיר 0 יצירתיות ו-0 מיסתורין לגבי מי אתם בכלל.
זה היה כל כך נוראי אתמול. כולם שם היו כל כך מזוייפים. לא היה עם מי לדבר בכלל – מזל שאן הייתה שם. נראה לי שהיא, ביחד עם נועם וחבורתו, היו האנשים הנחמדים היחידים שהיו שם.
ישראבלוג, אתם חרא של בני אדם. אם לא הייתי נהנית כל כך לכתוב פה, הייתי סוגרת את הבלוג הזה רק בשביל שאני לא אהיה חלק מהדבר הנוראי הזה. בלעחס.
אני מסרבת להחשב כחלק מהגוש הזה של אנשים מזוייפים. ושלא תבינו אותי לא נכון - אני מלכת הפוזות, נסיכת הזיוף. אבל אתם פשוט פתטיים.
| |
אני באה למפגש ישראבלוג!!1 יאי לי 3: לא יודעת למה אני באה.
כי אני יכולה?
הזהירו אותי רבות מפני מפגשי ישראבלוג. אמרו לי ש"זה חבורה של פריקים כאילו שיואו כאילו דה". אז אם תראו ילדה שתבלוט בנורמאליות שלה, עם תספורת מאגניבה שרואים בפוסט הקודם, וסביר להניח שכובע בארט בצבע בורדו וחולצה שכתוב עליה "I'm Blogging This" - זאת אני.
| |
פרינסס נמה, הכבשה הגזוזה אני חופשיה.
הראש שלי מרגיש פתאום כל כך קל. כאילו נטל עצום ירד לי מהכתפיים. קלות ראש שכזאת, הרגשה של חוסר אחריות, של פרעות. אבל באותו הזמן, "זה מבגר אותך קצת".
העורף קריר, חשוף ולא מוגן, והרוח נושבת עליו. זה נעים. בטח ככה מרגישים הכבשים כשגוזזים אותם.


| |
דברים לעשות בקיץ 1. לעבוד. כנראה שאני אעבוד בקייטנות של החברה ליד כפר סבא. 2. לכתוב. רצוי נובלה. איכות פחות משנה לי, קודם לכתוב אחת. 3. להיפגש עם חברות הרבה הרבה. חשוב. אני תמיד מזניחה אותן. 4. להיפגש עם הפורום הרבה. כי, נו, עכשיו אפשר. 5. להיות עם אחיעד כמה שרק יתאפשר (כנראה שלא יתאפשר כל כך הרבה ;_;) 6. לצאת לקורס מד"מים. 7. לצאת לסיירות צאלנג' למרות שלא רוצים לתת לי. 8. להדריך מחנה קיץ ט-ו-ב. 9. לראות אנשים שלא ראיתי מזמן. 10. להוריד במשקל אם תהיה לי סבלנות :-X

וכדי שזה לא יהיה משעמם יותר מדי:
עשרת הראשונים:
החבר\ה הכי טוב הראשון: ירדן, השכנה שלי. החתול הראשון: לא היה כזה :'( הכלב הראשון: ראה חתול. הפירסינג הראשון: באוזניים? נסתם. השינוי הדרמאטי הראשון: הפיכה להיות יצור חברתי במקום בנאדם שתקן ומופנם? התאהבות ראשונה: תלוי מה מגדירים התאהבות. קראש הראשון היה עוד בכיתה ג' ככה. דיסק ראשון: של BeWitched. מי בכלל זוכר אותן? הרכב הראשון: תלת אופן!!!
תשעת האחרונים:
המשקה האלכוהולי האחרון ששתית: יום שישי שעבר, אצל השכנים (ירדן, שהזכרתי אותה קודם P:) הייתה הופעת רוק עם להקה ממש ממש טובה והם עישנו ושתו ואני קיבלתי מהחלון הופעה פרטית D: ורציתי נורא להיכנס לאווירה אז סתם הוצאתי איזה ליקר מהארונית ושתיתי איזה כוס. לא משהו רציני. הנסיעה האחרונה: מתל אביב הביתה. שיחת הטלפון האחרונה: אני חושבת ש... או ש... אין לי מושג. אני חושבת שעם יוני, המורה לדיבייט. כן כן, זה שלפעמים קורא לי "חתלתולית" ולפעמים "אפרוחית". @_@ הדיסק האחרון ששמעת: יהודית רביץ "ומאוד לא פשוט לחכות". אמבטיית הקצף האחרונה: לפני בדיוק שבוע. הרגשתי חרא והייתי צריכה את זה. פעם אחרונה שבכית: אני בוכה כל הזמן, אבל דווקא לאחרונה ממש פחות. אני מניחה שאני פשוט מאושרת D: החיבוק האחרון: עדי. פעם אחרונה שממש עיצבנו אותך: היום, אבא. גררר מדיח כלים, גררר. פעם אחרונה שראית טלוויזיה: שנים :/
שמונת האם איי פעם:
האם אי פעם יצאת עם אחד החברים הטובים שלך? *חושבת* לא נראה לי. האם אי פעם נעצרת: נופ. האם אי פעם שחית בעירום: כן. האם אי פעם היית בטלוויזיה: ששטוס בכיתה ו' XD האם אי פעם נישקת מישהו והתחרטת על כך? כל כך כן. כל כך, כל כך כן. האם אי פעם היה לך חלום כחול על מישהו שאתה מכיר: כן. זה עדיין רודף אותי כל פעם שאני מסתכלת עליו. האם אי פעם הרגשת שטובת ההורים שלך עדיפה על אחרת: לא הבנתי את השאלה :/ האם אי פעם הרגשת שאתה גבוה אבל זה לא היה נכון: לא, אבל התשובה של עופר שיעשעה אותי נורא.
שבע דברים שאתה לובש כרגע: תחתונים (ורודות כאלה!) תחבושת היגיינית (לא רציתם לדעת את זה.) חולצה ענקית של אבא שלי שמגיעה לי עד אחרי הברכיים והשרוולים (שאמורים להיות קצרים) עד הרבה אחרי המרפק צמיד/שרשרת/גומייה לשיער (כרגע זה צמיד) שאחיעד הכין לי ל-5 חודשים
ו... ארמ, זהו.
שישה דברים שעשית היום:
נסעתי לתל אביב אכלתי בסבארו ראיתי סרט הייתי באוטאקו חיפשתי עבודה מצאתי עבודה
חמישה דברים שאתה אוהב לעשות:
להיות עם אחיעד להיות לבד להיות באינטרנט לא ללמוד ללשון להיות עם חברים
ארבעה אנשים שאת יכולה לספר להם [כמעט] הכל: כל העולם? בערך.
אחיעד, עדי, שוח (רוב הזמן), ו... מממ... אנשים שיודעים להקשיב. למרות שאת הדברים שאני הכי רוצה להגיד אף אחד אף פעם לא באמת רוצה לשמוע, ומי שכן אני לא יכולה לספר לו. באסה.
שלוש שאלות העדפה:
לאכול או לשתות: לאכול. קטן או גדול: גדול. וורוד או שחור: ורוד? שחור? לא יודעת.
שני דברים שאתה רוצה לעשות לפני שתמות:
להרוג כמה אנשים ללכת את שביל ישראל
דבר אחד שאתה מתחרט עליו:
רק דבר אחד?!
| |
יום כיף בתל אביב בבוקר יום (*בודקת*) ד', הנמה קמה, פשטה את הפיג'מה, ולבשה במקומה - שמלת מלמלה.
אך אבוי, לנמה, אין אף שמלת מלמלה, לקחה זאת בחשבון והלכה עם עדיייי לעזריאלי שכונתי.
ובדרך חגגה לה (לעדי) את יום הולדתה וקנתה לעצמה גם שמלת מלמלה (בערך) וחיפשה עבודה ועבודה היא גם מצאה בקיטנות בכפר סבא של החברה להגנת הטבע.
המסנג'ר חדל מפעולה ופרק 10 של נאנה לא אוהב אותה זה לא נורא שלנמה אין גרוש על התחת כי נמה מאושרת ושמחה.
מזל טוב עדי~
השמלה החדשה של נמה, החלק הלא חשוב מצונזר P:

| |
אני מסרבת בתוקף להודות שסיימנו ללמוד. מה, כבר חופש?
אבל ספטמבר היה רק אתמול!
עכשיו אני אשכרה אצטרך לעשות את כל הדברים שאמרתי שאני אעשה בחופש. איייפ.
(תעודה בסדר.) עריכה הרבה אחרי: טוב, כי מתחשק:
ציונים שנתיים.
לשון: 73 (הגישו אותי על 85) ספרות: 87 תנ"ך: 82 היסטוריה: 95 מתמטיקה: 100 ביולוגיה: 81 כימיה: 78 (91 מחצית א', 64 מחצית ב'. lol.) אנגלית: 100 חינוך גופני: 85 יפנית: 90 (זונה. על מה היא כבר הורידה לי?)
התנהגות: טובה מאוד שקידה: טובה מאוד חיסורים: 2
התנדבותך בקרב הקהילה ראויה לשבח.
| |
יותם רגב סגידה!!1 איך לומדים לבגרות? דואגים יום קודם יותר לביקיני שאתה הולך ללבוש מאשר לבגרות עצמה, מסתבר. ואז בערב נזכרים "שיט, יש לי מחר בגרות בהיסטוריה ולא התחלתי עוד ללמוד" ומזמינים את יהב, שכנראה מדמם למוות, לישון אצלך.
[21:34:21] -אסטמן-: תגידי [21:34:42] -אסטמן-: אחרי שמוציאים את התפרים, הפצע לא אמור להפתח או משהו נכון? [21:36:34] lyworm: נכון. [21:36:44] -אסטמן-: מממ.. אוי [21:36:46] lyworm: התחלת ללמוד? [21:36:51] -אסטמן-: לא [21:37:41] -אסטמן-: מצד שני יש לי חור במותן! :O [21:38:20] lyworm: הכי טוב [21:38:26] lyworm: רוצה לבוא אלי ונלמד ביחד? D: [21:38:36] -אסטמן-: בשמחה [21:38:40] -אסטמן-: אני רק אחכה עוד קצת בבית [21:39:12] -אסטמן-: כדי שאמא תבוא ותלחיץ אותי ותגיד שצריך להזמין אמבולנס כי יש לי חור במותן [21:39:28] lyworm: אה, אוקיי [21:39:30] lyworm: ואז אתה בא? D: [21:39:41] -אסטמן-: אלא אם כן אני אהיה על אמבולנס [21:39:47] -אסטמן-: במקרה כזה אני אודיע לך
ודווקא נורא קיוויתי שיקרה משהו ואז אני אוכל לפרסם את זה בבלוג וזה יהיה נורא מצחיק. אבל לא קרה כלום, אז אני עדיין מפרסמת את זה, אבל עכשיו זה קצת פחות מצחיק.
בסוף למדנו בערך שתי דקות לבגרות, ניגשתי לבגרות, ומשם הידד - ליום בריכה! ניגשתי להחליף בגד ים, ובהיותי כבר בבגד ים הייתי כל כך בודדה וכל כך בבגד ים וכל כך על סף בכי והייתי זקוקה לתמיכה נפשית דחופה, כשהופיעו מאמצע שום מקום כנופיית השוהמיסטיות ועודדו אותי. הוראיי~ אז יצאתי לי לבריכה. והאמת? היה בסדר. אני חושבת שדי נהנית. ועדי לימדה אותי איך ללכת כמו פקצה ולענטז תוך כדי. דיברתי עם בנות שלומדות איתי בביולוגיה, שמתחילת השנה אני סימנתי אותן כ"נראות נורא נורא נחמדות, ואוי, הייתי רוצה לדבר איתן פעם ולהכיר אותן" אבל התביישתי (כן כן, אני, התביישתי. קורה, ואפילו הרבה), ועכשיו סוף סוף הצלחתי לדבר איתן. :)
למחרת בבוקר הגעתי באורח פלא לארלוזורוב ב-7:30 וכעבור כמה זמן אפילו יצאנו לדרכנו אל הגולן, להשתלמות למחנה קיץ. ההשתלמות הייתה באזור מעיינות השוליים של רמת הגולן, במסלול שהוא באיזור של המסלול שעשינו בטיול השנתי השנה (נחל גִילבּוׁן - לא ג'ילבון! -, בריכת הקצינים, עין טינה, וכו'). אבל זה לא הדבר המעניין.
הדבר המעניין ביותר הוא המדריך.
יותם רגב, גבירותי ורבותי, הוא חזקי מארץ נהדרת שנלקח לרמות חדשות לגמרי. והוא גם היה במצב כפית, משום שהוא עשה את נחל גילבון פעמיים באותו הבוקר.
פפראצי של הנסגד:

וכך, עם בדיחות טובות על בלונדיניות ואריות שעושים "ראור" של כלב, הדרכות מעניינות, המון המון ידע, ויותם רגב (סגידה!!!1) - העברתי את השישי שבת שלי. פחד מתמיד ממחזור הבזיק בעיני, משום עצם התאריך, ומשום עצם היות זה טיול סיירות, אך המחזור לא הגיע ואני נכנסתי למים בהרבה מקומות. רק היום סוף סוף פקדוני אותם כאבי בטן בגלל המחזור, ובחילה נוראית - ספק בגלל המחזור, ספק בגלל השזיפים שאכלתי שנפלו מהעץ בזמן ההשתלמות. אה, וגם למדתי לשחק בגוגואים בהשתלמות! עולמי הועשר.
תמונות מההשתלמות, לצערי, יצאו מעפנות לגמרי, אבל הנה אחת (שניסיתי לצלם בערך שעה, ונחלתי כישלון אחר כישלון. האחת הזאת לא מושלמת, אבל לפחות רואים את הנוף שראו מתוך המערה) שדווקא די אהבתי.

פעולה היום הלכה גרוע אבל יצאתי עם שתי כתבות לחו"סון, קיבלתי 80 במתכונת בלשון, ביטחון עצמי כרגע בשפל, אני במחזור, בכאבים, ובמצבי רוח שלא מהעולם הזה, וכרגע דיברתי עם אמא שלי בטלפון. הסיבה שזה מוזר היא שהיא בבית, ואני גם.
| |
הפרנויה של ביקיני מי שהמציא בגדי ים הוא חתיכת סדיסט. אפילו דוגמניות לא נראות בזה מי-יודע-מה - אני בספק שיש בת אחת שבאמת ובתמים מסוגלת להסתובב, אפילו ברחבי הבריכה, בדשא שמסביב, בלי להרגיש חרא עם עצמה. אני זוכרת שהייתי קטנה וכל הזמן רציתי ללכת לבריכה, ואמא לא רצתה ללכת ולא רצתה להיכנס למים כי היא לא רצתה ללבוש בגד ים, ואני כל כך לא הבנתי אותה וחשבתי שזה טפשי
אז עכשיו אני מבינה.
אבל, כמו שהפסיכולוגית שלי (אבוי, אמא של חניך שלי ;_;) לשעבר אמרה לי פעם - "את צריכה להחליט מה יותר חשוב לך, מה שאנשים חושבים או לעשות את מה שאת רוצה". ואני רוצה ללכת לבריכה. אבל לשים זין על העולם זה, מסתבר, לא כל כך פשוט.
אז נכנסתי לחנות של בגדי ים, כולי תפילה שאני אמצא משהו סמי-נורמאלי. לאחר טלאות רבות, הגחתי מהחנות עם מכנסי גולשים כאלה עד מתחת לברך וחלק עליון של ביקיני. הבטן שלי עדיין חשופה, ואני עדיין ארגיש עם זה זוועה, אבל היי - זה הכי טוב שיכולתי למצוא.
ועוד מפי הפסיכולוגית, "את רק כל כך מפחדת שאנשים שופטים אותך בגלל שאת שיפוטית כלפי אנשים". אז כן, אני חושבת ששופטים אותי כל הזמן. קצת פרנואידי מצידי, אולי, אבל בכל זאת. אז אני תמיד משתדלת להצטייר כמשהו שכיף לשפוט. אני מקצינה כל תכונה טובה שלי למימדים לא הגיוניים, אני עושה מעצמי תמונה או סיפור או אני-לא-יודעת-מה. אני לובשת את האופי שלי, לא רק בבגדים אלא גם בשפת גוף וסגנון דיבור וסגנון כתיבה. ובגד ים זה כאילו, שיואו, כל כך לא אני. ואני מפחדת, אני כל כך כל כך מפחדת, לחשוף את הגוף שלי ככה. אבל אני רוצה ללכת ליום בריכה.
למה בכלל כל כך חשוב לי להיראות טוב? הרי אנשים אוהבים אותי. יש לי את אחיעד, יש לי חברים, לאנשים לא באמת אכפת איך אני נראית. ובכל זאת זה כל כך מפריע לי שאני לא אראה במיטבי בבגד ים. ובכל זאת כל דבר שאני אוכלת מלווה ברגשות אשמה מטורפים.
בלעחס, שונאת בגדי ים. חורף, תשוב אלי :'(
אגב - סיימתי אזומנגה דאיו. סדרה כל כך טובה. כאב כל כך שהיא נגמרה :(
| |
לדף הבא
דפים:
|