ימים של טירוף פוקדים את ישראל.
ואיכשהו מצאתי את עצמי נמצאת בתקופה זו של חיי בלב ליבה של יפו מתגוררת באמצע שכונה מעורבת של יהודים וערבים שחיים יחדיו בשכנות רגועה... האמנם?
בוקר יום חמישי, תוך כדי הקימה מהשינה חלפה בראשי מחשבה על כך שהיום הולך להיות יום שונה מהרגיל אפילו יום מטורף,
התחלתי אותו מלפגוש את חברתי וסיבובים בעיר תוך כדי שמצטרפים אלינו חברים שבאים והולכים, החלטנו יחדיו שנלך לים,
צעדנו בחזרה לכיוון יפו כשפתאום אנחנו שומעים בום - קראש וצעקה,
מסתובבים לאחור ורואים כי מכונית שבה זוג רוסים מבוגר דרסו רוכב אופנייםשהתברר כנער ערבי,
מיד רצנו אל הנער הפצוע להגיש לו עזרה ראשונה, השקנו אותו במים, ליפנו אותו והרגענו אותו, הוא נכנס לפאניקה ובכי ובקושי יכל להזיז את גופו, החזקתי לו חזק את הגב והתקשרנו לאמבולנס, תוך כדי כל הרחוב הפך להמולה מסביב, הנער שוכב בחוסר אונים ובהלה על הכביש ומסביבנו התגדשו כמויות של נערים וגברים אחרים, היינו הנשים היחידות השם - או ליתר דיוק, הנשים היהודיות היחידות שם בסיטואציה.
הנער התעקש שנקרא לאמא שלו, וכשהיא הגיעה היא נכנסה לבהלה, היא צרחה וגירדה את הגרון כאילו שכל המצב אבוד וכר איבדה את הנער שלה,
תוך כדי האמבולנס הגיעה והחובש התחיל במיומנות בעבודתו, רצנו אל עבר האמא הערביה תפסנו את ידיה והרגענו אותה.
כלבסוף הנער פונה הלכנו משם לכיוון הים בתחושה מוזרה של תודה על החיים.
הים היה גועש וסוער והחוף עצמו היה יחסית ריק, שחינו וצחקנו, שיחקנו פריזבי ושוחחנו, הצטרפו עוד אנשים והיה באמת שמח,
הראש היה נקי וצלול וישבנו בחבורה גדולה ומאושרת, בום - בום ועוד כמה בומים, הרמנו את הראש מעלה וראינו יירוטים וענני עשן גדולים מעל ראשינו,
לא להאמין שזו השיגרה של חיינו בימים אלה...
המשכנו אל עבר ביתה של חברתי הטובה לסשן צ'אנגה - זה היה מטורף,
התחושה הזו של החזרה לבית הרוחני, חוויה חוץ גופנית בהזיות מושלמות ותחושות של אינסוף בעולם הרוח והנשמות,
החזקנו את הידיים חזק והתבוננו בעיניים בהעצמה מושלמת כשלפתע האזעקה חודרת לאיטה לחדר כמו מתקרבת קרוב יותר וקרוב יותר,מתחזקת עד שהיא כבר צורמת וצורחת, היינו בקראוון באמצע שטח פתוח בעולם גבוה מאוד מעבר מימד הפיזי כשרצנו החוצה אל הגבעה, האזעקה צורחת ומאותתת כי הסכנה קרובה וההזיות נמשכות, הלב פועם בחוזקה והפחד משתלט מבלי שהוזמן,
הרקטה נפלה קרוב, ראינו אותה, אור כתום בוהק כמו אז ענקית שמשתלטת על השמיים, האדמה רועדת ופצועה והלב דופק מהר מהר כמו מבקש לצאת החוצה להתאוורר.
נשימה עמוקה .
המשכנו אל עבר מרכז העיר והלכנו לחגוג במרחב מוגן -
החיים הם מסיבה לא ?
תודה על החיים.
ועל הרגשות הנפלאים שמזדמן לי לחוות בחווית החיים הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
