בוקר מאוחר, יש שיגידו תחילת הצהריים.
מתעוררת מהר ורצה לכתוב את הכל.
זה היה לילה ארוך במיוחד....
הוא התחיל אחרי שעות של הסתובבות בחדר, מתן כבר מזמן נרדם ואני סיימתי לראות סרט ורק אז נכנסתי לחדר השינה... בחוץ ברקים ורעמים שמכים בחוזקה, חם לי קר לי באופן שיטתי. אני קמה לפתוח את החלון ואז מבינה שפתחתי מדי וחוזרת לסגור... אפשר לומר שהעברתי ככה איזה שעה- שעתיים ולגבי הזמן באופן מדוייק מי באמת יודע...
ואז זה קורה.... אני נכנסת לעולם הזה... העולם הצלול של החלומות... אחח איזה יופי, יש תמיד את התחושה הזו של הכמה דקות שבהם אני צפה במין חלל ואז הם מגיעים.... יצורים אנאורגאניים או נשמות או ישויות או מה שזה לא יהיה ... מתחילים להציף אותי במילים, מנסים לשנות את האווירה של החלום, לשנות את התפאורה, המסביב משתנה והרגליים מתחברות לקרקע.
אני צפה בתוך מנהרה של משמעויות בזמן שהעלילה מתקבעת. יש לי משימה.
אנחנו מתחילים במסע במעבורת חלל, כשמסביבי עוד תלמידים, יצור מנוסה בצבע לבן נמוך קומה מסביר לנו כיצד ניתן לעבור בין העולמות, הוא מדבר על כוונה, הוא מדבר על להחזיק את המהות בראש וליצור את הדבר שאתה רוצה לראות בכדי להגיע אליו.
והוא מביט בי הרבה יותר מאשר באחרים, ואנחנו מתחילים לעבור עולמות, באיזשהו שלב אני מתבוננת מהחלון ואני רואה גלקסיות יפהפייות מצופות באור ורדרד סגלגל זוהר, אנחנו מגיעים למימד החדש, המימד של האיש הלבן ויוצאים החוצה לעיר לבנה זוהרת ויפה, ושם ממש כמו המדריך שלנו עוד המון יצורים שנראים בדיוק מהסוג שלו... הם מובילים אותנו למגדל שעון גבוה שממנו נתחיל לתרגל כל אחד את המעבר לעולם שלו...
מסביב דיבורים אבל אני מרגישה שכבר הבנתי, אני בטוחה שעשיתי את זה כבר בעבר ומיד מתמלאת בתחושה של רגע אני מכירה את כל זה ויש לי משימה.
הישות הלבנה מסבירה לי פרטים טכניים קלילים על לוקר מסויים שעלי לפתוח בחנות מסויימת ושם אוכל לאכסן את החפצים שלי בזמן שאני מבצעת את המשימה.
אני יוצאת למסע, אני בתוך מעלית עולה במעגלה המגדל, אני יודעת שעכשיו אני יכולה להשתמש בכוונה ובדמיון ולעבור מימד, אני מחזיקה חזק חזק בראש את המקום שאני מנסה להגיע אליו, המקום ששם אני נדרשת להיות כעת, והכל מסביב משתנה, אני נמצאת מחוץ לחנות וגורמת לה להשתנות בזמן שהאנשים משנים את פרצופיהם, אני יוצרת לוקרים כמעט בלתי נראים בזמן שאני משנה את המראה של המעלית, האנשים מסביבי לא מבחינים בזה ועוברים מסביב ללוקרים בדרכם למעלית. הצלחה טובה.
התחלתי להשתמש שוב ושוב בחוש הדמיון כשבעצם שכחתי לחלוין מהמשימה שלי, או שאולי פשוט היא לא הייתה במודעות, אין ספק שהתחלתי לטייל בין מימדים ולפגוש ישויות, באחד מן העולמות הגעתי כתור הנסיכה וקיבלתי יחס ואירוח מדהים, בעולם אחר לחלוטין נאלצתי לברוח מכיוון שכנראה חיפשו אותי כי שיבשתי דברים מסויימים.
וכך מצאתי את עצמי לפתע בהרצליה, מסובבת ליד חנויות מוכרות, נכנסת לבדוק בגדים, פרחים לשיער ואקססוריז כשפתאום יצאתי החוצה לפארק, שהיה כבר במקום אחר לחלוטין, והפארק גדול ורחב, וקופים משוטטים על העצים... הסתובבתי לי ושמחתי פשוט כשפתאום ראיתי את הפנים של סבא רומה מביטות בי מרחוק (הוא נפטר מלפני כשנתיים וחצי כשהייתי בהודו) אני מתקרבת אליו והוא מחזיק את הארנק שלו ועוד איזה דף, אני מווה אותו כי אני רואה שהוא במצב פיזי מאוד מוזר, כשפתאום הפנים שלו משתנות לסבא השני שגידל אותי בילדותי (סבא מוטיה - שכיום מתקרב לגיל 95) הוא מחייך בחיוך גדול ושמח לראות אותי אם כי אין ספק שיש לו פרקינסון וכל הגוף שלו רועד וחלש. אני מציעה לו ללוות אותו (כי כל קשר אחר שלי לחייו בימים אלו הוא מינימלי לחלוטין) ואז מצטרפת אלינו אישה שכנראה קשורה אליו, היא באה ונעלמת בזמן שאני פשוט נהנית מהטיול, הוא שמח ומחייך ונראה כי טוב לו .
אנחנו עוברים בגן, ורואים חיות ענקיות ומשונות, יש שם כל מיני סוגים של אנשים שמשוחחים איתנו, אנחנו בוחרים לעלות על הגבעה כי מאחוריה אני יודעת שהוא גר ולשם הוא צריך להגיע... אנחנו מתקדמים ונראה כי זה סוג של רגע מרגש של איחוד נשמות ושמחה אמיתית.
סיימתי את תפקידי במערכה.
פורים.
צריך להתחיל לארגן את המסיבה שלנו .
אני מגיעה לחצר של התכלס בר, ביחד עם הפוך שלי, מכורבלת עם עוד חברה, יש במה בחוץ ויש במה בפנים ואנשים מתחילים להגיע, זה מוזר כי אני ל א זוכרת שבכלל התחלתי לארגן את זה, אבל יש אווירה טובה ונעימה, אבל בטח שבטח לא פרפקציוניסטית....
אני פשוט משחררת, ויוצרת עולם תוכן באמצעות הדמיון, בשלבים אלה האור מתחיל להכנס מהחלון והעיניים נפתחות.
אחחח לחלום זה כזה אושר גדול :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
