אם מזג האוויר היה לפי מצב הרוח שלי, כל יום היה יום ראשון והיה יורד גשם.

גשם מבאס; גשם כבד, טיפות גדולות, אבל לא כזה שימנע ממך ללכת לעבודה.

והיה בוץ בכל מקום.

ולא הייתה שמש לרגע.

אתה חרא של ידיד. חרא.

לכולם עשית את זה? סיפרת ואמרת ש"רק להם סיפרת ואף אחד לא יודע"?

אז מה בדיוק עשית עם אינפורמציה שאני חלקתי איתך?

כשאני צריכה עזרה, אתה ממש לא שם. להיפך, אתה בורח ומתחמק ממני. רק כשאני צריכה שתבוא, אתה בא. ואתה מנחם בדיוק כמו שהייתי צריכה שינחמו אותי לפני חמש שנים.

תפעיל את המוח, פקח את העיניים ותראה מה קורה סביבך.

מעבר לזה, אתה כרגע בזוגיות ולא מפסיק לפלרטט עם בחורות בפייסבוק, על הוול שלך.

אני, במקומה? זורקת אותך לאלף עזאזל, מהחלון.

ומצד שני, מה אכפת לי, זה לא אמור להציק לי בכלל. זה סתם מכאיב לי במקומות שבהם אני הייתי בזמנו. אבל אני כבר לא, תודה לאל.

ואתה... כבר אין לי מה להגיד.

בשבועות האחרונים אני חוזרת הביתה סחוטה, כאילו הרגע סיימתי קרב אִגרוף. אני מותשת ממך, ממה שהפכנו להיות.

ואני רוצה לעשות את זה, ואין לי לב. לא לפני יום ההולדת שלך.

ככל הנראה אעשה מהסופ"ש הקרוב לאחד הטובים בחייך, ובזה זה ייגמר. מצטערת.

בחודש הבא אני נוסעת לאשרם במדבר עם שתי חברות.

כמה שאני מחכה לזה, רק אלוהים מסוגל לדעת.

לאהוב אנשים ככה סתם, בלי סיבה.

לעשות מדיטציה.

לנשום.

להתרחק.

להבין מה אני רוצה מעצמי, אני מקווה.

עכשיו אני רק צריכה לספר לבוס שלי שאני הולכת לקחת עוד שלושה ימי חופש.