השעה 12 וחצי בלילה. אני בת 17 כבר חצי שעה שלמה.
שום דבר לא השתנה, ג'ן ואני ישבנו בחוץ על שפת המדרכה ב12 והקשבנו איך הכל נשאר אותו דבר... לחשנו לחושך שזה היום הולדת שלי - רק למקרה שהוא לא שם לב - אבל הרחוב נראה ונשמע אותו דבר. מוזר.
00:00 ידעתי מיד מה לבקש. שהכל ישאר בול כמו שהוא (... עם מעט שיפצורים.) - טוב לי והלוואי שיהיה תמיד!
הדבר היחיד שנותר עלי להשלים זה מעגל ארוך ארוך שהשארתי פעור.
אני לא יודעת מתי הגעתי למצב הנפשי שבו אני לא תלויה בבלוג יותר... אולי זה קרה כשהכל נהייה כלכך מלחיץ והזמן התחיל לרוץ. אולי כשעברתי לנרבנדה ומצאתי את אותם חברים אמיתיים שחסרו בשביל להשלים את התמונה. וולנטיינז בנרבנדה אתמול היה אחד הימים המקסימים! קיבלתי פרחים סתם ככה, שוקולדים, חיבוקים. כאילו מה קרה?!?
היה לי בלוקר גם מכתב אחד - תגידו שזה חמוד אבל אותי זה מעט הטריד. לא יודעת אם הספקתם לשים לב (תלוי מתי זה קרה, וכל זה קשה לי לענות) אבל אני אחת החסרות-סבלנות, ואם יש משהו שממש מענה אותי זה תעלומות. לא רוצה מעריצים סודייים! רוצה שיבואו ויתוודו. הייתי אומרת שאם אין להם אומץ זה לא שווה את זה, אבל המכתב היה כלכך אינטנסיבי... שאני פשוט לא ממש ידעתי איך להגיב. כרמן עשתה את זה בשבילי והלכה לספר לעולם כדי שימצא את אהובי הנסתר. ווידאתי שזה לא מיילס. זה לא יכול להיות הוא. וזה לא הוא.
עניין אותי איך היה אצלכם ב14 בפברואר, יומיים לפני. מעין תחושה של שלמות חמימה כזאת בלב, שאני חושבת עליכם אבל לא חייבת ללכת ולבדוק בקומפולסיביות. כי אני פשוט יודעת שטוב. ואני מתגעגעת, אבל זה געגוע טוב - לא כואב מידי ולא ריק. מקום נכבד בלב שעושה מקום לשאר להתוות. שמכניס אותי לבלוג אחרי הכל, גם כשכל מה שבא לי לכתוב זה טוב לי והלוואי שישאר.
אחרי ששנתיים (וקצת) אני מנסה לחפות על הפער, לתמלל כל אירוע חשוב משמעותי ומשעשע - אני במצב שבו אני יכולה להוריד הילוך שחס וחלילה לא יעצור את הקשר - זה הדבר האחרון שאני רוצה! - אבל יפסיק להאט את הקצב (דו-כיוונית). הגעתי לכמה מסקנות מעניינות - הכי היה לי קשה לכתוב על האירועים הכי משמעותיים; אדלייד, הופעות, חברים (אמיתיים), הגעגועים. כמה שלא ניסיתי זה אפפעם לא היה מספיק. ביום שהשפה תצליח לתאר את הכל הכל - המוח שלנו בטח יתפוצץ מעודף מילים וביטויים! הדבר השני הכי קשה לכתוב עליו, הוא מה שלא באמת היה מעניין.... כל החצי הראשון. כל המסיבות הסתמיות, כל הניסיונות לעשות פה כיף כשבעצם כל מה שבא לי זה להתחבר למסנג'ר בבית.
כמה טוב זה כשטוב...
אני חייבת לכם מיליון תודות על שהחזקתם מעמד בתקופות המאכזבות, המאוכזבות, המתלהבות, המתפקצצות. והכי הכי - בתקופות המרוחקות. אני לא יכולה להתחיל לתאר - אבל אתם תמיד תמיד בלב שלי חרוטים עמוק עמוק! וגם כשאני לא מספיקה לנשום, אני תמיד מספיקה להרגיש אותכם איתי. אני לא יודעת מי הייתי בלי כל אחד ואחת מכולכם... חברות ואישיות... אני לא מצליחה להפריד את שני המושגים כשאני חושבת על עצמי.
אני אמשיך לעדכן כמובן, אבל כנראה לא דרך הבלוג. מה שבטוח זה שאני אשמור את כל זה לתמיד, ופעם כשנהייה זקנים - אולי בתל אביב אולי בקנברה נוכל לצחוק על הכל :)
...We are pictures in my mind
And when I wanna find you
I just close my eyes
You'll never be that far from me
So don't say goodbye cause
You'll never be that far from me
I'm telling myself that
I, I will remember you
And all of the things that we've gone through
There is so much I could say
But words get in the way so
We're not together
I will remember you
You were there when I needed a friend
Thank you, thank you
I never told you how much that meant
God I thank you, thank you
I will remember you
And all of the things that we've gone through
There is so much I could say
But words get in the way so
I, I will remember you...
ועוד הלוואי אחרון:
הלוואי שהייתי יכולה לחלוק את כל זה איתכם. את הכל!
באהבה,
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
