יותר מדי רעל בערב אחד
רעל מציאותי
רעל = מציאות
יותר מדי כאב בערב אחד.
כאב אמיתי
כאב = אמת?
סרטון עם תמונות נוראיות-מציאותיות-כואבות על המציאות שלנו
יד קטועה מדממת שוכבת לבד ובשקט
מצלמה שמתעדת
אוטובוס הרוס ורגל של איש מבוגר חשופה
"ולקינוח" תמונה של תינוק,פעוט תמים עם דם מסביב לראשו
סביר להניח שהוא כבר לא יגיד את המילה הראשונה
לא ייזחל,לא ימעד,לא יילך
וסביר להניח שאמא שלו לא תשמע אותו בוכה
לא תשמע אותו קורא לה,זקוק לה,מתחצף אלייה
סביר להניח שגם אמא כבר אין לו..
המציאות של היום, החודרת
זאת גם המציאות של פעם?
כתבה על גלעד שליט,החייל שלנו
החייל ההוא שאנחנו אומרים שהוא חי
והשגרה שמאלצת אותנו להמשיך כרגיל
היא לא מאלצת, אנחנו פשוט מטבענו אדישים
אני מפחדת,אני מפחדת שהדברים האלו עם הזמן יפסיקו להשפיע באותה המידה
הרי כבר עכשיו הם לא משפיעים במלוא עוצמתם
אני מפחדת לא לבכות לאור התמונות האלו
מפחדת לא להרגיש כאב,צער,חמלה,דאגה
מפחדת להמשיך לחיות כשהרבה איבדו את חייהם
מפחדת להשאר אדישה
כי אנחנו הולכים ונהיים אדישים
אני לא יכולה שלא לחשוב על עצמי בתור ילדה
פעם עברתי ברחוב שלי עם אמא וסבתא.
על המדרכה הייתה ציפור שמתה,קטנטנה וחמודה
התחלתי לבכות כמו משוגעת
סבתא ואמא אמרו לי שהיא כנראה לא הצליחה לעוף ושזה בסדר.
כבר לא כואב לה
אבל לי כאב
כשחזרנו היא עוד הייתה שם, ואני עצמתי את העיינים
והמשכתי לעצום את העיניים עד היום.
הזמן חלף והמשכתי לעבור שם...
בשנים הראשונות הייתי משפילה מבט
לאחר מכן נזכרת ומרגישה קצת רע
וכשהתבגרתי כבר שכחתי, סה"כ ציפור
ומצד שני איך אני מעיזה לקרוא לאנושות שלנו אדישה
כשיש כ"כ הרבה אנשים שנותנים מעצמם,שתורמים למען אחרים,שחיים כל יום כאב של מישהו אחר
ולי נגמרו הפואנטות.
ומהדבר הזה חששתי.
=================================================================
בבלוג זה
בכל הבלוגים
