בית השבלולה

בתקופה האחרונה אני חושבת המון על מוות, אני מפחדת ממנו מאוד לא מהקטע הזה שהכל נגמר אלא ממה שיהיה אח"כ.

טוב נראה לי שלא מעט אנשים חושבים כמוני ג לא חושב ככה.

כל זה בא אחרי שדוד שלי, אדם יקר לי מאוד נפטר לפני כחודש, זה היה מהיר מאוד לפני כ3 חודשים גילו לו סרטן שבוע אחרי שהוא התחיל טיפולים הכל נגמר. הגוף החזק שלו, הגוף הגבוה שלו של האדם שהיה מדריך צנחנים של אדם שלחם במלחמות, פשוט קרס.

לראות אותו כמל זה היה כואב, אז הגוף לא אותו גוף אבל האדם אותו אדם, והוא כבר לא יכל לשאת עוד עד שביקש מורפיום ומכאן הדרך הייתה קצרה וכואבת.

אני עוד לא מאמינה שזהו אני כבר לא אראה אותו, לא אכנס לבקר אותו דבר ראשון כשאנחנו נכנסים לישוב שבו הוא גר.

והוא יותר לא יאמר לי האאא שבלולה, מה שלומך?

הלב שבור אבל עכשיו מתאחה אבל תמיד תהיה חסרה חתיכה שם.

זה לא שלא איבדתי בעבר, כבר היו אובדנים קשים אבל הזמן השכיח, אבל את הכאב של אובדן ההריון שעברתי הוא לא הצליח עוד להשכיח.

אז ברוח זו כל התקופה האחרונה, אני בתהיות על מוות.

מנסה להגמל מזה.