הסיפור התחיל לפני 6 שנים, מיד אחרי שהתחתנו אמרנו שמנסים – יצליח מה טוב, לא יצליח, לא בוער. הזמן התחיל לרוץ וכלום לא זז, בבדיקות אצל הרופא מתברר שצריך לעבור טיפולים ולא סתם טיפולים אנחנו מוקפצים היישר למחלקת הIVF. מבוהלים ופוחדים מתחילים טיפולים עם המון המון תקווה להצלחה ואז מגיע השלילי הראשון – הלב נשבר מתנפץ לרסיסים אבל אנחנו לא מתייאשים, מסתכלים קדימה ומנסים. כך עובר לו טיפול ואחריו עוד טיפול והשליליים מתאספים ובשקט בשקט עוברים להן כמעט 5 שנים ואז מחליטים לעבור לרופא פרטי, בחנו את האפשרויות פגשנו מספר רופאים עד שבחרנו את האחד ד"ר קלדרון. הגענו אליו לא מלאי ציפיות אחרי כל הכישלונות אבל בהחלט עוד לא מיואשים לחלוטין.
קודם כל נשלחים לעשות היסטרוסקופיה בפעם השנייה ואז מתברר יש הידבקויות, מנקים היטב וממשיכים. לוקח קצת זמן ומתחילים טיפול, הכול מתקדם כצפוי אבל עדיין לא מפתחים ציפיות ואז מגיע היום הגדול, היום בודקים אם הצלחנו להכנס להריון. יש דימום כבר בטוחים שאין סיכוי אבל בכל זאת נבדקים והנה הפתעה כבר בטיפול הראשון אצלו נכנסים להריון שמחים ומאושרים עד הגג.
מתקדמים אט אט עם ההריון בין לבין דימומים לעיתים מפחידים מאוד עד זעקות שבר חדות. עוברים סקירה ראשונה ורואים את בוטן שלנו, יפיפייה. עובר לו כמעט שבוע מהסקירה עוד מעט נחגוג יום נישואים 5 סוף סוף עם התחלה חדשה. יום שישי 5 ימים לפני יום הנישואים פתאום רטיבות, חשבנו אולי דליפת שתן רצים לבי"ח צוחקים שבטח אנחנו סתם רצים ושהכול יהיה בסדר. נכנסים לבדיקה והרופא משתתק, קורא לרופא בכיר ואז מגיעה הבשורה הקשה מכל אין מים. לא נשארה אפילו טיפה אחת של מי שפיר. הדמעות זרמו, הלב קרס ולא יכולנו לדבר רק בוכים, מבינים שאין מה לעשות ובשבוע 16+3 נצטרך להיפרד מבוטן. בערב מתחילים תהליך של לידה כל ציר קורע את הנשמה, הראש מסוחרר ואין אוויר לנשום.
אחרי מספר קטן של שעות הכול נגמר אין הריון ובוטן הקטנה תעבור לקבורה ע"י הבי"ח. חוזרים הביתה בלב כבר ומחליטים מיד לנסות שוב הפעם מחזירים מוקפאים בלי הרבה ציפיות עושים זאת רק לנשמה – אחרי שבועיים מגיע השלילי הלב לא ממש יודע כבר איך להגיב.
מחליטים לצאת למנוחה עד שנרגיש כי הגיע הזמן לחזור, הזמן עובר בדרך כורתים את כיס המרה שהכאיב, מתפטרים מעבודה שעושה רק רע ומסיימים את התואר הראשון. חלפו כמעט 7 חודשים מההפלה והנה מתחילים טיפול חדש עם ההרגשה שעכשיו הכול יהיה יותר טוב.
אבא חוזר מחו"ל בדיוק להחזרה של 3 עוברים קפואים ומקסימים. ושוב צריך לחכות לתשובה הציפייה הזאת כ"כ קשה והידיעה שגם אם חיובי עוד צריך שתהיה הכפלה טובה, שנראה דופק והדרך ארוכה.
יומיים לפני היום הגורלי עושים בדיקה ביתית, אחרי הרבה זמן כשהיא כבר לא רלוונטית פתאום צצים 2 פסים – אבל היא כבר לא מייצגת כלום. מנסים שוב, מנסים 4 בדיקות שונות של חברות שונות ובכולן יוצאים 2 פסים בעיקר מאוד מאוד חלשים ולפעמים אחרי הרבה זמן. חוששים, לא ממש מאמינים ומחליטים להתאפק עם השמחה עד לבדיקת דם. הגיע היום, עושים בדיקת דם ומחכים. הדופק עולה, הלחץ ושיחת טלפון אחת שאומרת מזל טוב אתם בהריון עוד יומיים בדיקה נוספת. בדיקה ראשונה יוצאת בטא 62 אחרי 153 לא עולה מספיק עושים עוד אחד שיוצאת 317 נשימה לרווחה עכשיו צריך לחכות לדופק.
גם ההריון הזה מלווה בדימומים וגם הפעם יש דימומים שקורעים את הלב בחששות שהנה זה נגמר, היום מגיע ובצג מופיעה נקודה קטנה מהבהבת – יש דופק !
מאושרים אך עדיין הדרך לפנינו ארוכה מגיעים לשקיפות – יוצאת שקיפות מצויינת וכל הזמן הזה יש דימומים. מנסים לחשוב על פתרונות שלא נעבור את מה שהיה עם בוטן ובעצה אחת עם הרופא מחליטים על תפירה של צוואר רחם, יש סכנות אך יודעים שזה בהחלט יכול להציל את העובר שבתוכנו. מיום הניתוח ועד לבדיקה שהכל תקין עובר כמעט שבוע, שבוע ללא שקט שמא חלילה הדופק פסק, לשמחתנו הבדיקה עוברת בשלום.
צ'ונצ'ון קוראים לעובר החדש, לא יודעים בן או בת, משתדלים לנוח הרבה לא להתאמץ. בסקירה רואים אותה, כן, יש לנו בת עכשיו קוראים לה צ'ונצ'ונה או בשם החיבה צ'וני. ההריון מתקדם בנתיים הכל עובר בשלום, אומנם אנחנו לא שקטים וגם לא רגועים אבל מנסים לחשוב חיובי ואז מגיעה הסקירה השניה צ'וני שלנו ילדה טובה הכל תקין אבל אצל אמא קצת פחות. צוואר הרחם התקצר עד לתפר, זה אומר שמעכשיו חייבים מנוחה מלאה בקושי לזוז מהמיטה. המחשבה על להיות מרותקים למיטה קשה ולא נעימה כלל אבל את הכל נעשה למען היקירה.
אחרי כמה ימים במנוחה מרגישים קצת לחצים בבטן ולבי"ח הולכים, שם מחליטים מאשפזים. הזמן עובר לאיטו באשפוז, קשה להיות רחוק מהבית. אחרי כמה ימים מגלים חיידק, לבידוד נכנסים, מקבלים אנטיביוטיקה וכל מי שרוצה לבקר צריך לשים חלוק וכפפות. ההרגשה זוועתית, כאילו אני מצורעת אבל אחרי כמה ימים בבדיקות הכל תקין חוזרים חזרה לחדר ולחברות. הזמן עובר, המצב יציב ומחליטים לשלוח אותנו הביתה למנוחה מלאה בשבוע 25. יש לציין כי בשבוע 24 קיבלנו זריקה להבשלת ריאות (בזמן הבידוד).
הזמן בבית עובר בשלווה, נחמד לחזור הביתה ולנוח. הולכים לביקורת הכל תקין ויש תקווה.
יום שישי מסיימים שבוע 27 באמצע הלילה שבין חמישי לשישי מתחילים כאבים לקראת בוקר זה הופך להיות כל 5 ד"ק, מחליטים ללכת לבדיקה בבי"ח. יש קצת צירים אולי גם דלקת בעיקר התייבשות, מכניסים עירוי, שותים המון ולאט לאט הכאבים נרגעים. יום שבת הכל רגוע מחליטים שאפשר ללכת הביתה, שמחים ומאושרים שיש לנו עוד זמן.
יום ראשון 14.09.08 צהריים, אבא חוזר מהעבודה נשכבים לנוח יחד קצת במיטה... פתאום הכל רטוב, מרגיש מוזר ותחושה של דה ז'ה וו ... יש ירידת מים אני בטוחה בזה, מתארגנים זריז ונוסעים לבי"ח, אחרי המתנה, בבדיקה ראשונה כבר בטוחים – זו אכן ירידת מים. כולי רטובה המים לא מפסיקים והפחד עצום מה יהיה עם צ'וני שבוע 27 זה עוד מוקדם מידי. אומרים שאולי אפשר יהיה למשוך אבל כרגע הבעיה היותר גדולה שאין מקום בפגיה בבי"ח כרמל. אחרי בדיקה קצרה יש מקום רק בנהריה, מודאגים מאוד מה יהיה אבל אין הרבה ברירות. אמא נשלחת באמבולנס לבי"ח נהריה, לא כייף לנסוע באמבולנס כל רגע מרגיש כאילו עוד שניה אתה נופל מהמיטה, הדרך נראית כמו נצח והמחשבה היחידה שעוברת בראש זו התפילה שהעוברית שלנו תהיה חזקה ולא תחליט לצאת באמצע הדרך. מגיעים לנהריה, אבא שבא באוטו הגיע לפני האמבולנס וחיכה לנו שם.
נכנסים למיון שם בודקים אותנו שוב, כרגע שום דבר לא השתנה נכנסים למעקב המצב מתחיל להיות בעייתי, לאט לאט הדופק של הקטנה עולה וממשיכים את המעקב בחדר לידה. מסבירים לנו את האפשרות ללידה מוקדמת וגם על ניתוח קיסרי – אנחנו מדברים ביננו ומחליטים כי בכל מקרה נבחר בקיסרי – כדי שהקטנה לא תצטרך לעבור בלחץ התעלה והחשש שמשהו ישתבש ואז בכל מקרה נצטרך קיסרי... בנתיים מקווים שאולי נצליח למשוך לפחות עוד כמה ימים. הזמן עובר אני מרגישה צמרמורות, הדופק של צ'וני מתחיל לעלות ל180 ועולה... הדופק ולחץ הדם שלי גם כן מתחילים לעלות גבוה מאוד והחום, החום מתפתח ועולה ואני מרגישה צמרמורות בלי סוף (בדיעבד אנחנו יודעים שהיה חיידק E קולי שהתגלה רק בקרומי השליה ולא בשום מקום אחר).
אין ברירה יש סכנה לחיים של צ'וני וגם לאמא שלה מכניסים לניתוח קיסרי אבל רגע לא דיברנו באמת לעומק מה הולך לקרות, לא דיברנו על אפידורל ומה קורה... אין זמן, צריך להציל את הקטנה.
נכנסים לניתוח מתחילים עם האפידורל, המרדים מנקה את הגב ולי זה קר צמרמורת עוברת לי בגוף, אני חוששת מהזריקה הזאת בגב, בכלל לא חשבתי על זה לא הספקתי. זה עובר, לא כזה נורא הרגליים נרדמות, כבדות, אני לא מצליחה להזיז ואז שמים לי בד מול העיניים, כן אני ערה רק החלק התחתון הורדם. אני לא רואה כלום, הרופאים מדברים איתי מעודדים ותומכים מאוד אבל אני לא רגועה, קר לי, הצמרמורות בגלל החום לא עוברות. אני מרגישה שמישהו מתעסק לי בבטן זה מציק מאוד, השעה 21:35 פתאום בכי חלוש ונעלם, היא יצאה, אבל לקחו אותה מהר לפגיה לטיפול ואני לא הספקתי לראות אותך.
עוד בניתוח צריך גם לסגור את הבטן, יוצאת מחדר ניתוח מאוד מותשת, ועדיין קר לי מאוד ומתחיל גם קצת לכאוב, שמים עלי כמה שמיכות וגם מביאים לי חימום נוסף, אמצע הקיץ אני שחיפשתי תמיד את המזגן כי היה לי חם כרגע קופאת מקור.
מחכה לשמוע מה שלומך, אבא נכנס אומר שהכל בסדר שלקחו אותך ומטפלים בך ושאת ג'ינג'ית. מגיעים לחדר. אני עייפה מאוד, מספרים לי מה קורה אבל אני עוד לא יכולה לקום מהמיטה. אבא מראה לי תמונה ראשונה, את קטנה אבל בתמונה אי אפשר להבין עד כמה קטנה.
אני מחכה לראות אותך אבל עוד אי אפשר לקום מהמיטה. הזמן עובר ובלילה אני אט אט מתאוששת, לא מצליחה להרדם. לפנות בוקר מורידים אותי מהמיטה לשבת קצת בכורסא, אבא וסבתא (שבאה מיד אחרי שנחתה מיוון) באים ומעבירים איתי את הזמן, הולכים לבקר אותך הקטנה ומביאים לי דיווחים – ואני מחכה רק לראות אותך. הערב מתקרב מורידים לי סוף סוף את הקטטר (נחמד שלא מרגישים את הצורך בפיפי אבל מאוד לא נעים) עכשיו אפשר ללכת לראות אותך.
עם כסא גלגלים אני מגיעה לשם, בקושי מתיישבת בקושי מתרוממת הולכת אליך... את כ"כ קטנה, היד שלי מכסה את כולך, השער בלונדיני/ג'ינג'י ממש אפרוחית אבל זו האפרוחית שלי אני אמא, כן אני אמא היד נוגעת בך קמעה והדמעות עומדות בעיניים. 6 שנים חיכנו לרגע הזה לא חשבנו שיקדים, לא חשבנו שיהיה כזה, לא חשבנו על הבלאגן אבל הנה אנחנו כאן וזה קרה אנחנו אמא ואבא לזיו שנולדה ב14.09.08 בשעה 21:35 במשקל 1088 גרם ואת שלנו כולך שלנו.
cdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcd
אף פעם לא אהבתי רכבת הרים ולרכבת הזאת של החיים אף אחד לא הכין אותנו. הפגיה היא סוג של רכבת הרים הירידות מאוד מפחידות הלב קופא.
בילנו בפגיה 65 ימים, הרופאים אמרו לנו שמה שעברנו זו הפגייה הקלאסית, אני לא רוצה לחשוב מה זו פגייה לא קלאסית.
בשבועות הראשונים היית צמודה לאנטיביוטיקה, בדיוק כמו אמא. כמה שעות לאחר שנולדת היית גיבורה ולא זקוקה להנשמה החזקת מעמד כך כמה ימים עד הטלפון הארור ההוא, בו חשבנו שעולמנו קרס, חשבנו שזהו הכל נגמר. את הפסקת לנשום והיו צריכים להנשים אותך הגענו במהירות לפגיה והנה את שם שוכבת חיוורת וחלשה והלב שלי כואב זו הייתה רק ההתחלה.
כל עברו הימים התחזקת ושוב הורידו אותך מההנשמה כבר חזרת לאינקובטור סגור אבל כנראה שלא אהבת להיות שם ושוב ירידות בסיטורציה וחזרת לשולחן הטיפולים. החזקתי לך יד ושרתי לך ובעודי מדברת אליך את הופכת אט אט לכחולה והמוניטור מתחיל לצפצף, אני קוראת לך ילדה שלי אהובה צובטת קצת בעקב, מנסה להעיר אותך וכלום ואז האחיות והרופאים באים במרוצה, זה לקח רק כמה שניות, אך היה נראה כנצח. אני ואבא יצאנו החוצה לא יכולנו לעמוד שם חסרי אונים כשאת כמעט נשמטת לנו בין האצבעות. הדקות חלפו אך לנו זה נראה כשעות, אפשר להכנס הכל נרגע, את נושמת עדיין חיוורת אבל המצב יותר טוב.
לאט לאט את עולה במשקל, קצת אנמית ולא לבנה בגלל שאבא שלך אשכנזי אז נותנים לך עירוי דם, אנחנו מגלים שסוג הדם שלך הוא O לא כמו של אבא ואמא, את זה קיבלת מסבא J. הרכבת בפגיה ממשיכה עשו לך אולטראוסאונד ובדיקת אקו לב, גילו שיש לך דימום במוח וציסטות ואיזו נקודה בלב, מאז הדימום פסק יש לך התרחבות ואנחנו מאמינים כמו שהרופא אמר שיש ילדים עם מלא בעיות במוח אבל גאונים ומוכשרים שאי אפשר להאמין שמוח לא נראה כמו כל מוח רגיל.
הנקודה בלב עברה אחרי חודש כאילו לא הייתה, במגע קסם ממש, אבל כשתהיי בת שנה אנחנו נבדוק זאת שוב.
את גדלה, הנה חצית את הקילו וחצי. אמא ואבא חזרו לישון בבית ונוסעים כל יום כדי לראות אותך. שבת בבוקר אנחנו באים לבקר אותך הולכים למקום שלך ואת איננה, הלב מתחיל לדפוק במהירות ואז קוראים לנו, הנה היא פה עושה לכם הפתעה בעריסת החימום ואפילו לא מחממים לך כי את פשוט מדהימה.
הימים חולפים מנסים להאכיל אותך בבקבוק (רק חלב של אמא), אך את עקשנית לא ממש אוהבת את זה (ג'ינג'ית כבר אמרנו), אך גם בשביל לינוק את חלשה. אך לא מתייאשים רוצים כבר אותך לקחת הביתה, ממשיכים כל הזמן לנסות ואת גדלה ומתחזקת ואחרי 65 יום את ראשונה לקבל את חיסון הRSV בפגיה, היום הולכים הבייתה במשקל 2340 גרם, הכפלת את משקל הלידה שלך ואחרי שעברנו, זיהומים, צהבת, אנמיה, בעיות בנשימה ועוד הכל מאחורינו, אנחנו סוף סוף משפחה אמיתית, עכשיו אפשר להתחיל לחיות.
cdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcdcd
היום, אחרי 6+ חודשים מהרגע שזיו נולדה, הדרך בפגיה עברה עליות ומורדות. האנשים מסביב היו מדהימים, האחיות תומכות ועונות לכל. הרופאים בכלל הדהימו אותנו ועזרו עד כדי כך שאחת הרופאות הציעה את ביתה כדי לארח אותנו בכיפור צמוד לבית החולים.
קשה להאמין שיום אחד זה פשוט נגמר ואתה הולך עם הילד שלך הבייתה אבל זה קורה. אנחנו בבית כבר 4 חודשים מאושרים ועייפים כל יום לומדים מחדש וכל יום מגלים יותר את הילדה המקסימה שלנו. יודעים שבגלל היותה פגית שנולדה בשבוע 27+2 יש לנו עוד דרך ארוכה של מעקבים, בדיקות וחששות. הגנה קצת יותר קפדנית אבל למי שכמונו חיכה כ"כ הרבה שנים לאושר הזה, כל זה מתגמד, ואנחנו עדיין לא מאמינים שזה קרה, שאנחנו אמא ואבא.
ויודעים שזכינו לדבר הכי עצום ונפלא בחיים שלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שבלולונת
