| 4/2010
חוזר ובגדול
כ"כ הרבה זמן לא כתבתי, שאני כבר לא כ"כ יודע איך להתחיל.
לא שאי פעם היה לי כזה כשרון כתיבה, אני בטח לא קנת יותם או פילו, אבל עדיין צריך סוג של משהו.
אז זהו, חזרתי.
אתם יכולים להפסיק לחכות עכשיו, כל השלושה אנשים, שאני מניח ששניים מהם רשומים למעלה.
כבר הרבה זמן שלא כתבתי בבלוג פה, אם בגלל ששכחתי שהוא קיים, שלא היה לי מחשב, או סתם כי לא רציתי.
ועכשיו אני חוזר...
אני רוצה לצרף לכם קטע שכתבתי מזמן, הנה הוא כאן, ואם תתעלמו שנייה מהעובדה שהייתי בן 17, ולכן כתובים שם דברים מטומטמים בחלקם, תבינו שבתקופה ההיא הייתי מלך העולם.
הסיבה היא ברורה
הייתי שמח, כ"כ שמח שהייתי צריך להוציא את זה איפשהוא, למזלי זה היה גם בבלוג.
אם יש משהו שאני ממש רוצה שיחזור, זה השמחה מהדברים הפשוטים.
כשהייתי בן 17, לשבת על ראש עם חברים היה הדבר הכי משמח שיכולתי לחשוב עליו, שלא נדבר על זה שהייתה לי חברה, חברים גדולים ממני וחברים בגילי, שום מחוייבות...
היום, התבגרתי המון, אני מרשה לעצמי להגיד, ואי לכך ובהתאם לזאת, השחמחה של הדברים הקטנים כבר לא כ"כ שם...
כן מדי פעם אני מתמלא בשמחה בלתי מוסברת על משהו מאוד ספציפי, אבל לרוב, אני פשוט מאוכזב או עצבני או עצוב.
על החיים, על המצב שלי, על חברים שלי, על הצבא, על האנושות, ועל כל שאר הדברים שלא כתבתי פה.
זה כבר לא משנה איזה נושא אני אחשוב\אדבר עליו, וכבר תעלה לי מחשבה פסימית, אהפוך לציני משהו, ופסימי בטוח.
איפה המחשבה של "העולם מצחיק אז צוחקים, העולם יפה וטוב".
היום זה "העולם מסריח ומחורבן, ולא היינו צריכים לרדת מהעצים".
פשוט ככה, 180 מעלות בארבע שנים.
אנשים הורגים, אנשים הורסים, אנשים רעים, אנשים מזהמים.
אני מחשיב את עצמי אדם מאוד ירוק, זה אחד הדברים שאני מרצה עליהם נונ-סטופ, לכולם, בייחוד מהצבא.
אבל עם זאת קשה לי לשמור על אורח חיים ירוק.
צריך הרבה מאוד סבלנות.
טוב גלשתי קצת מהנושא.
אבל היי, חזרתי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
