השתחררתי. זהו, הכל נגמר. אני עדיין לא מאמינה שזה קרה אבל כן, אני כבר לא רכוש צה"ל.

יום השחרור שלי היה לפני יומיים, ב-11.9 (כן, תאריך מאוד סמלי), אחרי 24 חודשים בדיוק בהם הייתי חיילת. הכל קרה מהר ובצורה די קרה- הגעתי, החזרתי ציוד, החתמתי כמה אנשים על טופס טיולים וזהו, הבייתה. העיקר שזה קרה ועכשיו אני חופשייה.

עכשיו אני מרגישה גם חופשייה יותר לומר כל מה שיש לי על הלב: המסגרת הזאת מעוותת, רוב האנשים סתומים ומזל שלא יצאתי לקצונה או חתמתי קבע, כמו שרציתי לעשות בהתחלה. טוב שזה נגמר, טוב שהפרק המגעיל הזה של חיי מאחוריי.

למרות הכל, אני לא מצטערת שהתגייסתי לצבא. קודם כל, אני מרגישה שנתתי את השנתיים שהייתי חייבת ועשיתי זאת בצורה הכי טובה שיכולתי. תרמתי את חלקי ועשיתי לא מעט. דבר נוסף, השנתיים האלה ביגרו אותי מאוד. אין מה להשוות את הילדה הקטנה שהייתי כשנכנסתי למי שאני עכשיו. הגועל שבמסגרת הזאת נתן לי סטירה מצלצלת שהפכה אותי למי שאני היום- בחורה שמסוגלת לעמוד על שלה, יודעת להסתדר לבד והרבה פחות תמימה. תודה לאל שסיימתי עם זה.

עכשיו אני מסתכלת קדימה ורואה רק טוב באופק. התחלתי לעבוד ועוד חודש וקצת אני מתחילה ללמוד בבית צבי, דבר שרציתי במשך שנים. מעכשיו כל הבחירות הן שלי. אין יותר פקודות, לילות, שבתות, מסדרים. מעכשיו הכל מבחירה שלי. החיים מתחילים וזה כל כך טוב, במיוחד כשאני יודעת בדיוק מה הכיוון שלי, לאן אני שואפת ומה אני מצפה מעצמי.

אני אדם חופשי וההרגשה הזאת טובה יותר מכל דבר אחר.

"זה הזמן, זה היום, זה הרגע, החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים..."