השתחררתי. זהו, הכל נגמר. אני עדיין לא מאמינה שזה קרה אבל כן, אני כבר לא רכוש צה"ל.

יום השחרור שלי היה לפני יומיים, ב-11.9 (כן, תאריך מאוד סמלי), אחרי 24 חודשים בדיוק בהם הייתי חיילת. הכל קרה מהר ובצורה די קרה- הגעתי, החזרתי ציוד, החתמתי כמה אנשים על טופס טיולים וזהו, הבייתה. העיקר שזה קרה ועכשיו אני חופשייה.

עכשיו אני מרגישה גם חופשייה יותר לומר כל מה שיש לי על הלב: המסגרת הזאת מעוותת, רוב האנשים סתומים ומזל שלא יצאתי לקצונה או חתמתי קבע, כמו שרציתי לעשות בהתחלה. טוב שזה נגמר, טוב שהפרק המגעיל הזה של חיי מאחוריי.

למרות הכל, אני לא מצטערת שהתגייסתי לצבא. קודם כל, אני מרגישה שנתתי את השנתיים שהייתי חייבת ועשיתי זאת בצורה הכי טובה שיכולתי. תרמתי את חלקי ועשיתי לא מעט. דבר נוסף, השנתיים האלה ביגרו אותי מאוד. אין מה להשוות את הילדה הקטנה שהייתי כשנכנסתי למי שאני עכשיו. הגועל שבמסגרת הזאת נתן לי סטירה מצלצלת שהפכה אותי למי שאני היום- בחורה שמסוגלת לעמוד על שלה, יודעת להסתדר לבד והרבה פחות תמימה. תודה לאל שסיימתי עם זה.

עכשיו אני מסתכלת קדימה ורואה רק טוב באופק. התחלתי לעבוד ועוד חודש וקצת אני מתחילה ללמוד בבית צבי, דבר שרציתי במשך שנים. מעכשיו כל הבחירות הן שלי. אין יותר פקודות, לילות, שבתות, מסדרים. מעכשיו הכל מבחירה שלי. החיים מתחילים וזה כל כך טוב, במיוחד כשאני יודעת בדיוק מה הכיוון שלי, לאן אני שואפת ומה אני מצפה מעצמי.

אני אדם חופשי וההרגשה הזאת טובה יותר מכל דבר אחר.

"זה הזמן, זה היום, זה הרגע, החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים..."

עוד 18 ימים אני משתחררת. עד כמה שחיכיתי לזה, אני לא מאמינה שזה באמת קורה. מעט מאוד מהחברים שלי עדיין בצבא וכולם כבר מדברים על החיים שאחרי.

אפשר להגיד שהגעתי להרבה תובנות חדשות במהלך השנתיים בהן הייתי חלק מצה"ל- נכנסתי תמימה ומורעלת ויצאתי הרבה פחות. כמה מהדברים שלמדתי והבנתי אפילו ילוו אותי כל החיים וילמדו אותי שהחיים בכלל לא צבועים בורוד כמו שנהגתי לחשוב לפני כן. להלן מספר מסקנות:

- בצבא יש גזענות. הרבה מאוד. אתה זוכה להכיר אנשים שבשבילם המילה "רוסי" ו"מסריח" באות יחד. ואם את חלילה רוסיה חכמה שמדיפה ניחוח רענן אומרים לך: "אל תעלבי, את לא כמו כל הרוסים". תענוג.

- בצבא זוכים להכיר אנשים עם מנת מישכל של נעל בית. ככה נוצר מצב שבו אי אפשר לדבר עם אף אחד על ההצגה האחרונה שראית או על ספר טוב שקראת, אלא רק על הריאלטי החדשה עם האנורקסיות התורנויות. זה כולל גם את המפקדים היקרים. ואני חשבתי שאני משרתת בחיל איכותי.

- בצבא, אין לך דרגות= את לא חשובה, את לא חכמה, תעשי את העבודה ותשתקי. יש את קצינים בשביל להיות חשובים, חכמים ולהגיד לך מה לעשות. מה זה משנה שאת משתחררת קודם?

יש עוד הרבה הרבה דברים, אך מדבר אחד הזדעזעתי יותר מכל במהלך השנתיים בהן שירתתי בצבא: המערכת הרפואית הצבאית. אומרים שאין יקר יותר מחיי אדם. בצבא אין זול יותר מחיי אדם, חייל שווה פחות מרכוש. אחרת אין איך להסביר את היחס לו זוכה חייל שפונה לקבלת טיפול רפואי ונתקל בחשדנות, זילזול ונקודת מוצא מצד הרופאים שבטוחים לפני הכל שהוא עושה את עצמו אלא אם הוכח אחרת (חום, התעלפויות, לחץ דם). המערכת הרפואית של צה"ל כל כך פגעה בי שבמהלך השירות הגשתי תלונה על רופא צבאי ואף נמנעתי ממגע עם מערכת זו אפילו כשהייתי חולה.

אני משתחררת בתחושה רעה. אני חושבת על זה שאני בחורה, עשיתי שנתיים ואני ג'ובניקית, ובכל זאת היה לי רע. מה מרגישים גברים שמשרתים שלוש שנים? שמשרתים רחוק מהבית?

על אף כל מה שכתבתי אני לא מצטערת על זה שהתגייסתי לצבא. מלבד הרגשת התרומה (ובהחלט תרמתי) אני חושבת שזה מאוד ביגר אותי. אין גוף שיכול לשנות אנשים בצורה כזאת כל כך מהר. אני שמחה שעשיתי את זה וגם שמחה שזה נגמר.

ולסיום עצה לאלו שלפני שירות/ בזמן שירות: כדי שזה יעבור מהר כדאי לעשות במקביל בשעות הפנאי משהו שאוהבים. הרבה חיילים מנגנים בגיטרה, כותבים שירה/ סיפורים או הולכים לחדר כושר. אלו שקרובים לבית גם לפעמים לוקחים חוגים. אין לתאר כמה הדברים האלה מעבירים את הזמן, משפרים את ההרגשה וגורמים לך לצפות למשהו שאתה אוהב. בשנה השנייה לשירות עסקתי כמעט כל יום במחול/ שירה/ משחק ועובדה שהשנה הזאת עברה לי הרבה יותר מהר.

וזהו, שיהיה לי שחרור נעים! התחנה הבאה- לימודים בבית צבי. בעוד חודשיים.

"אז זה הגיע- יום שלישי הקרוב, 12.9.06 אני אגיע לבקו"ם, אעבור שרשרת חיול ואהיה לחיילת פעורה צ'ונגית לתפארת מדינת ישראל. הכנתי את עצמי לזה די הרבה זמן ואני יודעת בדיוק מה היעוד שלי, אבל בכל זאת זה לא נקלט בדיוק. זה לא יהיה דומה לשום דבר שעברתי עד היום."

מחר, ערב ראש השנה, אני אציין בדיוק שנה לגיוס שלי לצה"ל. שנה אחת מאחוריי, ועוד אחת לפניי. אלו המילים שכתבתי לפני שנה בדיוק, מצחיק לקרוא את זה עכשיו, בייחוד אחרי כל מה שעברתי.

אפשר לומר שהשנה הראשונה שלי בצבא הייתה השנה הכי מגעילה שהייתה לי בחיים- ירקו עליי, השפילו אותי, למדתי מהי בדידות ומהי אכזבה. למדתי כמה המסגרת הזאת משפילה ומדכאת. התאכזבתי, ציפיתי למשהו אחר...

למדתי שגם אני יכולה להגיע לידי טירוף. בשנה שחלפה כמעט ולא רקדתי, הופעתי, שרתי, לא הייתי אני. הייתי מספר וככה גם הרגשתי.

יחד עם זאת, התבגרתי. התבגרתי בשנה אחת כמו שנערה אחרת מתבגרת בשלוש- ארבע שנים. הבנתי איך זה להיות אדם בוגר שחי לבד ואיך זה כשאין מי שידאג לך מלבד אתה עצמך. את הדברים האלו לומדים בדרך הקשה, דרך הרבה דמעות. זו הייתה שנה נוראית שהתחילה בהיותי בצבא ומסתיימת כשעודני בצבא.

ומה יהיה שנה הבאה? קשה לומר. יותר טוב זה בטוח. בשנה הבאה החיים יראו אחרת- יומיות לקרייה, אני אהיה כבר פז"מניקית, ובסופה אני אהיה כבר אזרחית! כמה טוב לחשוב שבתקופה הזו שנה הבאה אני כבר לא אהיה חיילת.

חוץ מצבא, הולכת להיות שנה מדהימה בתחום המקצועי שלי- נעלה את ההפקה ונופיע עם כל הקטעים שאני הכי אוהבת. כבר עכשיו אני חוזרת לרקוד ולשיר והכל נהיה טוב יותר. חוץ מזה, באמצע יהיו כבר הבחינות לבית צבי אני מקווה, אלו שחיכיתי להן שנים רבות. מקווה לטוב... חייב להיות טוב! הרע מאחורי, מכאן אפשר רק לעלות.

אז שנה טובה לכולם, שלא נדע מלחמות והחיים יראו טוב יותר עבור כולנו.

ממני, חיילת קטנה שסיימה את עידן הצעירות