פעם לכתוב בשבילי זה היה כמו ללכת הביתה.
למקום הפרטי שלי, שבו קיבלתי קצת נחמה, קצת אהבה וקצת תמיכה.
זה לא הרגיש לי מוזר או הפחיד אותי שאנשים שאני מכירה, במקרה יימצאו את הבית שלי
ויישארו לקרוא קצת.
אם כבר אז אפילו להיפך.
זה נתן לי מעט תקווה שאולי במילים שאני לא יכולה להגיד להם,
מילים שקשה לומר בקול... אולי במילים האלו, הם יבינו מי אני ומה אני.
אולי הם יידעו מי זאת לירז
דבר שלא ידעתי במשך שנים, וכנראה גם היום אני לא לגמריי יודעת.
אולי הם יבינו משהו מבין השורות שלי ויביטו בי אחרת, יביטו בי כמו שהייתי רוצה שיביטו בי.

לא יכולתי להתחמק מזה.
אפילו אם רציתי מאוד.
זה היה בוער לי בחזה, המילים היו מרצדות במוחי ומסרבות לתת לי מנוחה
עד לרגע שהנחתי את הנקודה האחרונה על הדף.
זה היה כל כך מהול ברגשות- בעיקר בעצב מתוק, שבמקום מאוד עמוק וכן בתוכי, ידעתי שאני אוהבת את זה. אהבתי את הרגש הזה כי הוא הרגיש לי הכי אמיתי, הכי שייך לי.
הייתי כותבת מילים של עצב, שופכת דמעות על הנייר הדמיוני שלי, ותוך כדיי
נושמת לרווחה, מחייכת חיוך של הבנה, של למידה על עצמי, על מהותי והוויתי.
לא הייתי חולמת אפילו לקרוא לעצמי סופרת, אבל אהבתי את זה
ואני עדיין אוהבת. אבל זה לא מרגיש אותו הדבר.
באותה נשימה שסיימתי לכתוב את המילה האחרונה, אני עלולה למחוק את הכל ולחזור למילה הראשונה. כי זה לא מרגיש לי אותו הדבר.
וכבר כמה שנים שאני שואלת את עצמי, 'למה?'
האם משהו טוב יכול להיעלם סתם ככה, בן רגע אחד? כישרון נקרא לזה...
אני רוצה את זה בחזרה,
את הדבר הזה שגרם לי אולי לא לרגשות הכי נעימים שקיימים, אולי לא לאושר עילאי
אבל לרגשות כנים ואמיתיים שגרמו לי להרגיש חיה, למילים שעזרו לי להבין שאני מסוגלת להיות מרוצה מהתוצרים שלי, ממה שקיים ויוצא מתוכי.
האם המילים פשוט אזלו ונגמרו אט אט עם השנים?...