אני אוהבת מתנות.

בעצם, מי לא אוהב מתנות? זו תכונה מוזרה לא לאהוב מתנות.

אני אוהבת מתנות בעיקר כשהן בעלות משמעות.

החדר שלי התמלא באבק, אז נקטתי פעולה וניקיתי אותו היום, ככה לפניי שאני אתעלף מרוב חוסר נשימה. מצאתי המון מתנות יפות שהצטברו לי במשך השנים, במשך הקשרים שלי עם אנשים יקרים לי.

גלויה מיפן, שיר שמישהו מאוד מוכשר הלחין עבורי, ברכת יומולדת, דיסק ועוד כמה דברים.

התמלאתי כולי בנוסטלגיות מתוקות שהזכירו לי כמה ברת מזל אני שעברתי תקופות כאלה טובות ומרתקות... רק חבל שעכשיו, הכול כול כך שקט, לא מפתיע, חסר משמעות קצת...

התאכזבתי לגלות שהמתנה הכנה היחידה שיש לי מהשנה זה פרח שכבר הספיק לנבול ולהתייבש.

קיבלתי את הפרח הזה ממוכר פרחים שהגיע למקום שעבדתי בו בקיץ, הוא ראה שאני מותשת ושהמצב רוח שלי קצת ירוד, אז הוא הביא לי את הפרח הזה-"כי את יפה" הוא אמר לי.

אמר והאמנתי. אני באמת יפה; אני אוהבת את עצמי סופסוף ואף אחד לא ישנה את זה.

בסיטואציות מסוימות הרבה רגשי נחיתות קופצים החוצה, אבל אני לא מפסיקה לאהוב את עצמי, כי אם לא אוהב את עצמי, מי כן?

אני לבד עכשיו.

זאת אומרת, נטולת בנים לחלוטין בהקשר של זוגיות, וטוב לי ככה.

אני אוהבת את החברות שלי, ואולי אני לא יכולה כרגע להיפתח אליהן לחלוטין

אבל גם זה בסדר, הן מצחיקות אותי וגורמות לי לחייך וזה כבר יותר ממה שאפשר לבקש.

זה חסר לי, הקרבה חסרת הגבולות הזו, הגדרת ה'חברה הכי טובה'

למרות שיש לי יותר מאחת, אבל עדיין-משהו לא שלם לי.

אני הבנתי פתאום ש-ק. צדקה, אני אף פעם לא אהיה מרוצה ממשהו לחלוטין, תמיד יהיה לי מה להגיד ותמיד יחסר לי דבר. כנראה שאחריי הכול להיות פרפקציוניסטית זה לא דבר טוב.

למרות שהחיוכים לבושים עליי יפה ואני צוחקת בלי הפסקה 80 אלף שעות בשבוע,

אני לא יכולה להסתיר את זה שאני מרגישה קצת אבודה בפנים, חסרת כיוון.

אני רוצה משהו ולא יכולה להצביע עליו.

כנראה שהפרפר האדום שעל הרגל שלי, באמת יותר מסתם ציור יפה- הוא מאפיין אותי כול כך-

חופש.

אני צריכה חופש...

הרגשה שהכול אפשרי ושום דבר לא עומד כנגד.

אפשרות לקום ולעשות מה שבאמת ישלים את החיוכים.

זה היה טוב לכתוב, קצת חבל שהוא טימא לי את הלב.