Fall to Pieces

אז, לא כתבתי פה במשך חצי שנה משו כזה.

פתחתי בלוג חדש. עכשיו הסיכוי שיגלו אותי הוא ממש פיצפון.

אבל בכל זאת, אני רוצה לכתוב פה פוסט אחד שלקחתי את הרעיון ממישהי אחרת ואני לא רוצה לכתוב אותו בבלוג האחר שלי כי אז יתלוננו שהעתקתי ודברים כאלה ואין לי זין לריב ולהתמודד.

עדיף לכתוב אותו פה.

~

אני שונאת את עצמי על המראה החיצוני שלי.

אני לא חושבת שיש בו דברים טובים בכלל. אני שונאת את השיער שלי, שלא ניתן לסדרו בשום צורה נורמלית. אני שונאת את הגוף שלי, שהוא חסר פרופורציות לחלוטין. אני שונאת את החיוך שלי, שלמרות שהשיניים שלי יחסית ישרות, לדעתי הוא לא יפה. אני שונאת את העיניים שלי, שלדעתי הן יותר מדי גדולות ובכלל, את רמת השעירות שבגוף שלי. כמעט בכל מקום יש שערות. אף אחד לא ירצה מישהי כמוני. אז נכון שמדי פעם אני מקבלת מחמאות, ולפעמים, במקרים נדירים, מרגישה יפה, אבל בכללי - אני לא אוהבת את איך שאני נראית. אני שונאת להסתכל על בנות ולראות שהן יותר יפות ממני. אני תמיד מייחלת להתעורר ולהיות מישהי אחרת. מישי יפה, ששלמה עם עצמה ועם איך שהיא נראית.

אני שונאת את עצמי על כך שמעולם לא הייתה לי אהבה, או אפילו משהו שקרוב לחבר, או אפילו ידיד.

אני שונאת את עצמי על כך שאני יותר מדי מפחדת מלהתחיל קשר עם אנשים, מפחדת להידחות ולהפגע. אני שונאת את עצמי על כך שהשליתי את עצמי שהוא באמת אוהב אותי, או אפילו מחבב, ובסוף גיליתי שהוא מאוהב בחברתי הטובה ביותר. אני שונאת את עצמי על כך שמאז ומתמיד חיכיתי לנסיך על הסוס הלבן, שיוציא אותי מהשממון בו אני שרויה, ושעכשיו אני פתאום מבינה שהוא לא קיים.

אני שונאת את עצמי על כך שאני לא יכולה להיות שמחה בשמחת חברותיי. על כך שאני מקנאה בהן על כל דבר קטן, ומאחלת להן דברים שאני אפילו לא יכולה לכתוב פה. אני שונאת את עצמי על כך שאני לא יכולה להיות חברה אמיתית וטובה, כזאת שתתמוך ותייעץ ותהיה שם תמיד. אני שונאת את עצמי על כך שאני תמיד דואגת לאינטרסים שלי ותמיד חושבת שכולם נגדי ושכולם רוצים ברעתי. אני שונאת את כל הרגשות השליליים שממלאים אותי.

אני שונאת את עצמי על כך שיש לי אופי כזה.

אופי סגור, מופנם וקריר. אני שונאת את העובדה שהאופי הזה לא ניתן לשינוי. אני שונאת את עצמי על העובדה שאני מקנאה בכל הבנות הפתוחות, הקלילות, שמתחברות עם כל מי שהן רוצות בקלות, שזורמות, שיודעות איך לפתח שיחה ולהיות חמימות ונחמדות לכולם. אני שונאת את הרגשת הריקנות שפושטת בי כל פעם מחדש, מן הרגשה כזאת שאין לי על מה לדבר עם אנשים. אני שונאת את הרגשת הבדידות שאוכלת אותי כל פעם מחדש. את הרגשת האפסיות. אני שונאת את העובדה שאני תמיד צריכה לחשוב יותר מדי ולנתח כל מצב הכי קטן שאפשר. אני שונאת את זה שאני חסרת רגישות כלפי אנשים אחרים.

אני שונאת את עצמי על כך שהחיים שלי עומדים במקומם, שום דבר לא קורה. כולם יוצאים, מבלים, יוזמים דברים ועושים לעצמם כיף, ורק אני מונעת את כל זה מעצמי. אני שונאת את העובדה שאין לי עיסוק כלשהו או תחביב להתעמק בו, את העובדה שאני חכמה ויש לי מוח ואני פשוט לא מנצלת את זה נכון. אני שונאת את עצמי על כך שסדר היום שלי מתבסס ברובו בישיבה מול המחשב, ובכתיבת כל המחשבות שעוברות במוחי, כאילו שזה יעזור לי במשהו. אני שונאת את עצמי על כך שלא קיימת בי המוטיבציה לפתח את עצמי, ללמוד דברים חדשים, להתנסות בחוויות.

אני שונאת את עצמי על כך שאני כמעט תמיד מאכזבת את הוריי. בהשוואה לאחיי האחרים אני לא שווה כלום. אני שונאת את עצמי על כך שלא קיים בי הרצון האמיתי לבוא ולהיות איתם, ולפתח איתם את הקשר, כי הם בסך הכל בני האדם שהכי קרובים אליי. אני שונאת את עצמי על כך שאני אף פעם לא רוצה לעזור להם ולתרום מעצמי את מה שאני יכולה.

אני שונאת את עצמי על העובדה שאני ממשיכה פשוט בחיים האלה, ולא עושה כלום כדי לשפר את מצבי.

אני יכולה לכתוב עוד אלף סיבות על כמה שאני שונאת את עצמי.

ואפס סיבות על כמה שאני אוהבת את עצמי.