איך זה שאני תמיד עושה את אותה הטעות?.......תמיד מבטיח ואף פעם לא מקיים (כמעט)....
איך זה שאני אפילו לא סומך על עצמי? ......איך זה שאנשים עדיין חברים שלי ואוהבים אותי למרות שאני דפוק?
זה מעצבן!!!.........אני לא יודע מה לעשות עם עצמי כבר!!! 
(בסוף יתברר שזה מחלה חדשה ואני אקבל פרס נובל על גילויה.....זה לא הצחיק אותי....נו טוב.....הזוי כמו תמיד)
זה רודף אותי ואני בורח כמו אידיוט......זה תמיד משיג אותי לא משנה כמה אני ארוץ זה לא עוזר.....אבל אני רץ כמו איזה אחוז אמוק רצחני......לא מסוגל לעצור לרגע......ולכן גם לא מסוגל לפתור את זה.....כמו לברוח מהצל של עצמך......כשאתה בחושך וגם ככה לא רואים שום צל.....זה כמו לנסות לנצח את עצמך בשח-מט ואפילו זה נראה לי יותר הגיוני.....אבל מי מצפה למצא בי הגיון.....למה לחפש אם אין?
זה כאילו יותר נוח לברוח ולא להתמודד ...אבל זה לא.
אני לא בנאדם כזה.....אבל לרוב אני מוכיח לעצמי שאני כן.....וזה מתסכל.
כבר נמאס לי לנסות להבין .....נמאס לי לנסות ליפתור או לשנות......זה גם ככה אף פעם לא עובד.
זה כמו בומרנג.....ליפעמים אני מעיף אותו כל כך חזק שנראה לי שניפתרתי מזה אבל זה תמיד חוזר אלי ומפיל אותי מהרגליים......
למה? אומרים שבסוף יהיה טוב...מתי? אומרים שאפשר לשנות...איך? אומרים שכל עוד לא התעייפת יש תקווה.....
אני כבר עייף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
