מה יכול להיות יותר נוראי מ-רופאה בשנות ה-50 לחייה, בריאה בד"כ, באמצע בדיקה שיגרתית של חולה מקבלת דום לב

נופלת לריצפה, מפרפרת, מקבלת החייאה - באיחור קל

ועכשיו מונשמת דרך טראכוטומי (צינור שמחובר לקנה הנשימה ישירות), לא מגיבה, נמצאת במצב של פגיעה מוחית קשה...

וכנראה תשאר ככה לתמיד, אין הרבה מה לעשות רק להטיב עימה כמה שרק אפשר

השבוע היה עמוס ומלא בעבודה, 

עברנו את הסף המותר במחלקה - 5 חולים בחדר של 3, חולים במסדרונות, חולים בחדר קבלה

במילה אחת זוועה?!

הצלחנו לצמצם ולהעביר חלק מהם למחלקות אחרות - זה פשוט בלתי אפשרי לעבוד ככה.

בנוסף לכל הלחץ במחלקה - מחכה לי בוחן מעצבן בטרוף - שאין לי זמן ללמוד אליו =/ כנראה שהוא לא יעבור בהצלחה 

בגלל כל זה- הצטננתי בגבורה, כמעט התעלפתי היום במחלקה ושוחררתי יותר מוקדם - תענוג!!!

יש דברים שלא משתנים

וכרגיל, רק מילים יפות, רק לפזר הבטחות באויר

אבל לקיים - זה פשוט קשה

לא הצלחנו לדבר השבוע כמעט בכלל, ולפעמים זה מרגיש כאילו אני מפריעה

ואתה, אתה לא מתעניין מספיק

אולי עם הזמן- זה פשוט ידעך ויסתיים.... =/

יש בי תקווה שאני לא אמשיך להעביר את שאר השבוע עם הצטננות מעצבנת וכאבי ראש משתקים...

ושהסופש סופסוף אראה את הבנות!!!!!!!!!!!!! התגעגעתי אליהן כ"כ!?!??!

החוסר החיים הזה - לא בא לי בטוב בכלל

מקווה מקווה שהסופש יהיה פורה יותר מקודמו