אז החלטתי לנתק איתך את הקשר. חשבתי שזה יהיה לי הרבה יותר קשה. אבל הזמן שכ"כ רצית וכ"כ ביקשת. עשה את שלו.

נשבר לי! נמאס לי ממך סופית. זה לא מה שרציתי בשביל עצמי. זה לא מה שאני מאחלת לאף אחד.

אז שלחתי לך הודעה. "הגיע הזמן לסיים עם זה".

כמובן שלא ענית. יום למחרת קיבלתי הודעה "אפשר להתקשר?" ברבע ל12 בלילה! מה נראה לך?! שאין לי חיים?!

מחקתי את ההודעה. מחקתי את הטלפון שלך.

אם אני כ"כ חשובה לך, תצטרף למצוא את הדרך הארוכה, המייגעת, הקשה הזאת אלי.

אבל אני לא יכולה להבטיח שאני אהיה שם בשבילך, שאני ארצה להקשיב לך בכלל.

חזרתי לכתוב בבלוג הזה בגלל מועקה ענקית ועצומה שלא יכולתי להכיל בתוך עצמי. וכבר היה לי חבל על החברות שלי שבכיתי להן כ"כ הרבה.

התסכול והמועקה הזאת נבעו רק ממך. ועכשיו אחרי שסיימתי איתך. ואולי סופסוף, בעוד כמה חודשים אהיה משוחררת ממך לחלוטין.

אולי אני צריכה להתנתק גם מהמקום הזה.