יושבת בצד, לבדה
סופסוף היא לא בוכה
היא סתם אבודה, עייפה
בוהה בנדוקה במרחקים
בכוכבים בשמיים הכהים
נקודות האור האלו שלא מאירות לה את הדרך
שכבו בבת אחת
ופתאום ירד המסך השחור עלייה
מול עיניי זכרונות
דברים שהיא עשתה, אמרה
דברים שקרו לה
דברים שקרו לא ממזמן
הטעויות שהיא עשתה
הכאב שהיא גרמה לעצמה
הכאב שהם גרמו לה
תמונות, תמונות, רצות מול עינייה.
מתבודדת בחשכה
לבדה, אוהבת את הבדידות
אבל רק כשהיא פרי בחירתה
מסתכלת על היד של עצמה
על העור החלק שהיה פעם חסר כל צלקת
והיום הוא כבר לא כזה
היא לא מאמינה שהגיעה למצב הזה
הכל מסתובב
ידייה מראות את חולשתה
אבל זהו הדבר היחיד שהיא הצליחה לשלוט בו
דמעות קטנות וחמות זולגות על לחייה
הכאב העז לא עוזב אותה
ולהם לא אכפת
לאף אחד לא אכפת ממנה
ממה שעובר עלייה
יושבת מקופלת בצד, לבדה
הבדידות שלפעמים היא בוחרת
אבל בסתר בליבה עדיין רוצה שמישהו יבוא
שמישהו יחבק
שיהיה אכפת להם! לאנשים שכ"כ אהבה פעם
סמכה עליהם ונתנה להם כמעט את כולה.
וכ"כ נמאס לה
מהכל נמאס
מסתכלת על עצמה
לא מבינה מה קרה לילדה השמחה שהייתה פעם
לא מבינה מה קרה לעצמה
לא מבינה מי היא
מה היא עכשיו
ואולי זאת היא החדשה
ואולי זאת אני בעצם?!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
