שבוע קשה נגמר ועוד שבוע כזה עומד בפתח, מזל שלפחות ביום ראשון יש קצת חופש ויהיה סופ"ש ארוך - לא כ"כ פנוי, מלא בלמידה (שאני לא ממש מצליחה להתרכז בה) אבל לפחות לא לבוא ללימודים עצמם.
התחלתי השבוע את ההתנסות הקלינית - לא ישנתי לילה לפני מחששות ואי ודאות מה יהיה, ואיך תהיה המדריכה הקלינית ואיך המחלקה ואיך אני אסתדר עם כל העומס.
אז השד לא כזה נורא כמו שהוא נשמע. המדריכות שלי סבבה לגמריי, מתחשבות ומצחיקות.
העומס הוא תמיד קשה - אבל לאט לאט מתרגלים
יש המון חומר לדעת והמון דברים לזכור, המטופלים שונים- יש קשים מאוד, מורכבים, מונשמים, ויש את העצמאיים לחלוטין.
שבוע שלם של לקום ב5 בבוקר להתייצב במחלקה ב7 ולצאת משם לקראת 3, עשה לי קצת מיגרנות - לפחות אני אוכל להשלים קצת שעות שינה בסופ"ש הארוך-קצר שיש לי...
סוף סוף הגיע הרגע המיוחל ונכנסתי לסיור בחדר ניתוח
זה ממש כמו להתגרות בילד קטן- להראות לו את הסוכריה ואז להגיד לו שהוא לא מקבל אותה!!!!
לעזזל - אני צריכה לחכות עד לסמסטר הבא בשביל לראות ניתוח מקרוב!!!
אין לי סבלנות!!!! אני לא באמת יודעת לדחות סיפוקים מיידים!!!!
ראינו כמה ניתוחים מרחוק- לא באמת ראו משהו, אבל גם הקצת הזה הכניס אותי למצב של "רוצה רוצה רוצה רוצה רוצה!!!!!" להיות כבר שם!!!
מקווה שזה יגיע מהר יותר ממה שאני חושבת
כי סבלנות אין לי בשיט!!!!
הבוחן בסיעוד המבוגר הולך ומתקרב ואני לא כ"כ מספיקה ללמוד אליו,
חייבת להתחיל הסופ"ש אחרת אני כנראה אצטרך לוותר עליו =/
ביום ראשון יש גילוי מצבה לסבא, מרגיש לי נורא מוזר, כאילו זה היה כבר =/ מרגיש לי כאילו הוא נפטר הרבה לפני חודש....
הגעגוע אלייך לא נגמר
מעצבן אותי שאתה לא חלק מחיי כמו שהייתי רוצה
ולמרות שדיברנו על זה - אתה לא מנסה לשנות...
ואולי גם אני לא עושה מספיק בשביל לשנות משהו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
