החופש הזה נגמר מהר מידי. לא הספקתי למצמץ ואיך שכבר אני אמורה להתכונן למחר. עוד שבוע מתחיל. הפעם זה יהיה שבוע קשה. מעכשיו יהיו שבועות קשים, עייפים, מעצבים והזמן פשוט לא יזוז.

ביום שלישי אני נכנסת לכירורגית. ב18/5 יש את הבוחן המעצבן ביותר ביקום. לא התחלתי עדיין ללמוד. צריך לחשוב איפה אני מצליחה לדחוף גם את זה.

אני כבר לא בטוחה אם החופשים האלה עושים לי טוב או רע.

הימים עוברים, ועכשיו פתאום הכל מחניק

מרגיש כאילו הלב שלי מחסיר פעימה

מחכה לפעמים,

לפעמים מתייאשת.

מחזיקה את עצמי חזק חזק!

רק לא להשבר!

"חופים הם לפעמים געגועים לנחל. 
ראיתי פעם חוף 
שנחל עזבו 
עם לב שבור של חול ואבן. 
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול 
להישאר נטוש ובלי כוחות 
ממש כמו חוף. 

גם הצדפים 
כמו חופים, כמו הרוח 
גם הצדפים הם לפעמים געגועים 
לבית שתמיד אהבנו 
אשר היה ורק הים 
שר לבדו שם את שיריו. 

כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו."

זה היה שבוע קשה ואין כמו חווה אלברשטיין בשביל הנשמה.

ברגעים כאלה אני מבינה מי אתה באמת ומה הייתי בשבילך.

חוויתי המון אכזבות, אבל אתה האכזבה הכי גדולה של חיי.

ולחשוב שבאמת האמנתי לך אז והייתי מוכנה לחכות לך כמה שרק תצטרך. 

נאיביות, טיפשות ועיוורון. 

ועכשיו אני נשארת לבד עם חווה אלברשטיין. 

זה היה די ברור.