בפינה יושבת בוהה בתיקרה. בתיקרה הלבנה והסדוקה, שמתקלפת כבר וחלקיקי סיד נופלים על הרצפה הישנה והמלוכלכת, שכבר כמה שבועות היא לא שטפה אותה.

האוכל מאתמול ומשלשום ומשבוע שעבר מפוזר על הרצפה, הכל ארוז בדיוק באותה צורה בה זה נשלח לה הביתה.

היא לא אכלה כבר שבוע, בטח רזתה את כל מה שניסתה לעלות. אבל לא אכפת לה, כבר לא אכפת לה מכלום.

לפני שבוע בדיוק לפני שבוע, החיים שלה השתנו מפינה לפינה.

 סילין ג'ונסון הבחורה הכי צנוע בכיתה, השקטה, זאת שאף פעם לא בולטת, זאת שכמעט ולא רואים אותה. היא גם לא הייתה התלמידה המצטיינת, ממוצעת ביותר. אוכלת כל הזמן לבד בשולחן הכי מרוחק, עם ספר והמוזיקה שלה, רק שלה.

כן זהו עולה של סילין, עולמה פרטי שלה, שלא נתנה לאף אחד אחר לחדור אליו, אפילו להציץ לא!

אבל מי היה מאמין שדווקא בבחורה הכי לא בולטת לעין יתעניין מלך השכבה, גק ויין.

ג'ק ויין, החתיך והמוכשר, הספורטאי העשיר, זה שכל הבחורות רודפות אחריו, הילד החכם היפה והעשיר של השכבה! הגבר האידיאלי.

 בוהה בתיקרה הסדוקה ובוהה וכל התמונות רצות במוח שלה, מתחילת הסיפור, סיפור הסנדרלה עד לסופו, סופו שהיה לפני כ6 שנים, סה"כ עברו 6 שנים, 6 שנים מהלילה ההוא שהיא מנסה כ"כ לשכוח!

וכרגע היא יושבת ומריצה תמונות בראשה תמונות מלפני 8 שנים... 8 שנים אחורה שעוד הכל היה שקט.

 זה היה יום חורפי רגיל, כמו תמיד היא איחרה את האוטובוס והייתה צריכה ללכת ברגל, "זה לא כיף ללכת בגשם." אמרה לעצמה, "אני שונאת חורף! פשוט שונאת!".

בריצה קלה הוא יצא החוצה כאשר מאחוריו קולה של אימו "ג'ק, ג'ק, למה אתה לא מקשיב לי?", הוא יצא מבלי להסתכל עליה, מבלי להגיד לה שלום, כמו תמיד היא מקרצצת לו על הבוקר, "למה היא עושה את זה?" חשב לעצמו, "כל בוקר מחדש... לא נגמרו לה עוד המשפטים..", בכנסיה מהירה נכנס לאוטו, כדי לא להרטיב את המעיל החדש. ויצא במהירות מהחנייה.

"למה תמיד זה קורה לי?" צעקה לעבר המכונית שכיסתה את כולה במים, "אני פשוט שונאת חורף, שונאת!" זעמה, כולה כוסעת על היום שהתחיל כ"כ ברגל שמאל, רק חסר שהיא גם תאחר לשיעור של גברת סמית', ואז באמת יתחילו הצרות.

 זהו לא יום בהיר, זה הוא עוד יום חורפי, והתיקרה שלה כבר לא עומדת בעומס, יש לה כבר נזילה, יופי רק זה מה שחסר לה אחרי הכל. "אני כ"כ שונאת חורף, אני פשוט שונאת אותו" סיננה מעבר לפינה. בזמן שהתמונות עוד רצות לה במוח היא הרימה את המכתב שמונח לידה, לא מבינה למה זה נשלח אליה, מה רוצים ממנה? ולמה דווקא עכשיו... היא הרימה את המעטפה ופתחה אותה ושם היה כתוב בכתב קטן ושחור, "לכבוד גברת ויין, השימוע של אדון ויין יתרחש..." היא לא רצתה לקרוא את זה יותר, שימוע?!?! וכל התמונות החלו לחזור אליה, אותו יום ארור בו הוא פשוט היה נחמד אליה, ובהמשך הוא עוד התאהב בה, למה זה קורה לה, למה עכשיו.

 האביב כבר הגיע, הכל ירוק ויפה, "המקום שהוא מצא פשוט מושלם, הכל כזה מושלם" חשבה לעצמה בזמן שהוא לקח אותה הצידה, "מה הוא עושה?!"

"אני לא מאמינה שאני הולכת לעשות את זה, אני מרגיש שהכל סביבי מתהפך", רצו לו במוח המחשבות.

באותו רגע קרע על ברכו וביקש את ידה, ביקש את ליבה, והיא מסונוורת מאהבה, הסכימה.

האם אתה, ג'ק ויין תיקח לך לאישה....,"שרק יסיים כבר אתה משפט, שימהר, שהוא לא יפסיק להתחרט... נו..." הייתה סילין חסרת סבלנות.-"כן, אני אקח!"

 "כן, אני אקח!", כמה שזה נשמע לה מגוחח עכשיו, כזה טיפשי, כנראה את המשך המשפט הוא לא שמע ולא הבין את מהות ההכרזה שהוא הכריז, אז...

רק אחרי חצי שנה, שהם כבר עברו לגור ביחד, הוא לא הפסיק לשתות, "בנוזנה.." חשבה לעצמה, לרגע לא נפרד מהבקבוק היקר לו כ"כ, "...בגללו קיבלתי זעזוע מוח!".

 בואתו הלילה כשחזרה לביתם החליטה שהיא לא נשארת שם יותר, היא לא מוכנה יותר לסבול את היחס שלו, -"ואני גם שונאת וויסקי.." שיננה לעצה.

היא נכנסה לחדר, והוא שכב כולו שיכור עם הבקבוק היקר בידו, צוחק בזלזול לעברה. היא לקחה את המזוודה והחלה לארוז, בזמן שהיא מכניסה את כל מה שהיא רק יכולה, הוא רק מסתכלת ובוהה לא אומר מילה.

היא הסתכלה עליו, ויצא לעבר המטבח, -"אם את תעשי את זה עוד פעם.." אמר בקול מזלזל מאחוריה היא לא נתנה לו לסיים את המשפט והלכה לעבר הדלת.

 עולות דמעות בענייה, כל התמונות, הכל, עולה, כאילו היא שם כרגע, ברגע זה ממש. טיפטוף קל, ונופלת עלייה טיפה קרה כקרח מהתיקרה ומחיזרה אותו לאותו הלילה!

 -"בן, בן..." היא שמע ברקע רחוק מאוד, קולות, הכל היה מעורפל, הכל כאב לה, הראש, הידיים, מנסה לשחזר מה שקרה לפני כשעה, לא מבינה מה קורה... היא, מבטח, מזוודה, דלת, הוא, סכין.. סכין! זה הדבר האחרון שהיא זוכרת!

-"בן, בן, תמהר כבר, יש פה גופה!" אישה במדי משטרה רצה בצעקות לעבר התעלה  שבה שכבה בחורה כולה מחוסה בדם. "אלוהים ישמור, היא עדיין חייה.." בעודה נוגעת בגופה. "תקרא לעזרה, בן!"

 17 פעמים, 17 פעמים נכנס הסכין לתוכה, ולאחר מכן נזקרה לתעלה בצד הכביש.

סלין ג'ונסון, או יותר נכון סלין ויין, הבחורה ששרדה את התקיפה הנוראית ביותר נמצאה לפני כשעה תלויה בידרתה.

חדר מואר עם נורה ג'ונס ברקע

פרחים ושוקולד מפוזרים על הרצפה

יין ותפוזים על שולחן קטן

אגרטל עם ורדים אדומים

אדומים כדם

כמו היין שנשפך לפני שנה

הזכוכיות של הבקבוק עדיין על הרצפה

היא הקפיאה את התמונה לנצח

יושבת בפינת החדר

מחכה

מחכה רק לו

מחכה שהוא יבוא

היא השאירה הכל איך שהיה

כדי שכשיחזור לא ירגיש בשנה שעברה

מביטה בשוקולד היבש שעל הרצפה

על הפרחים הנבולים

על הורדים היבשים

והזכוכיות הספוגות כבר בדמה

כל כך הרבה פעמים שכחה שהם שם

צלקות קטנות על כפות רגלייה

היא רגילה כבר לכאב הזה

הוא חלק מחייה

וכל פעם מחדש עולה אותו הרגע לראשה

הזכרון לא בוגד בה

היא זוכרת כל תזוזה

כל מילה, כל צעקה

"שבי?!" הוא צעק עלייה עם בקבוק של יין אדום משובח בידו הימנית.

הוא אף פעם לא שותה יין אדום חשבה לעצמה,

הוא היה שיכור.

המומה וכואבת התיישבה על השולחן הקטן שעליו היו מונחים תפוזים ועוד בקבוק של יין אדום.

"אני עוזב, את משגעת אותי!" צרח לעברה.

דמעות עלו בענייה

שתקה, כמו תמיד שתקה.

"תגידי את קולטת, אני עוזב,לתמיד! יש לי מישהי אחרת!" ולגם עוד לגימה מהיין.

מביטה בשעון בדממה,

מפחדת להוציא מילה מהפה.

"למה את שותקת?!" צרח לעברה והעיף את הבקבוק על הרצפה.

הרעש של הזכוכית המתנפצת על הרצפה הקרה הקפיץ אותה מהמקום.

"את תמיד שותקת כשלא צריך, את רואה זה מה שמעצבן אותי!" אמר בזלזול ויצא..

והיא יושבת בחדר המואר עם נורה ג'ונס ברקע

פרחים ושוקולד יבש מפוזרים על הרצפה

יין והתפוזים על השולחן הקטן

והרסיסים מהבקבוק שנשבר

והיא עדיין באותה פינה,

 מחכה!