אני עדיין חולה... וכבר די נמאס לי מהמחלה המעצבנת הזאת... זה רק הולך ומחמיר... אני צרודה! אני משתעלת בלי סוף ^שיעול^ ^שיעול^ ו...^שיעול^, לפחות אין לי חום זה די מעודד...
וזה לא הכי כיף להתקע בבית תחת שמיכת פוך ובוב דילן ברקע... במשך כמה ימים רצופים... אני כבר מכירה כל עצירה וכל עלייה וירידה בקולו של בובי... אני והוא הפכנו להיות אחד! וכמה שאני אוהבת את בובי אני לא מוכנה שהוא יהיה החצי השני שלי...
בזמן האחרון אני קולטת כמה שהבועה שבה חייתי כ"כ הרבה זמן מתנפצת מהר מאוד, או יותר נכון התנפצה כבר.
כשהייתי עוד בכיתה ט' תמיד שמעתי על מכרי אונס, התעללות מינית וכל מיני הטרדות, אבל כל זה היה דרך המסך או מהעיתון... בסוף כיתה ט' גיליתי שחברה טובה שלי מאוד עברה התעללות מינית במשך שנים רבות מהאבא החורג שלה...
הייתי בהלם, בהתחלה כ"כ לא האמנתי לה... הייתי בטוחה שהיא עובדת עליי ואז היא אמרה לי שהיא עוזבת... והיא באמת עזבה, רק כשהיא עזבה זה באמת היכה בי!
זה היה כל הזמן הזה כ"כ קרוב אלי! ותמיד הייתי בטוחה שאני אדע על זה... ואני אוכל לעזור ולמנוע את זה, אבל זה דבר שכ"כ לא שמים לב אליו! אתה חי בבועה בטוח שזה רחוק ממך כאשר זה בדיוק מולך!
אובדן של מישהו קרוב מאוד בחיים שלי לא חוויתי לפחות לא אובדן של בנאדם קרוב, אף אחד לא מת לי, אף אחד לא נהרג ולא התאבד, תודה לאל!
אבל בכיתה י' נהרגה הכלבה הכי אהובה עליי עלי האדמות! היא הייתה הדבר הכי קרוב אלי, היא הייתה בשבילי עולם ומלואו! החברה הכי טובה שלי!
וכשהיא נהרגה הייתי במצב נפשי מאוד לא טוב, לא מאוזן, הגעתי למצבים של אי רצון לחיות, לא הבנתי מה קורה סביבי, הדרדרתי בלימודים, ובשבוע הראשון בכלל לא הבנתי שהיא איננה יותר, תמיד הייתי חוזרת הביתה ומנסה לקרוא לה או לחפש אותה.
המצב שהגעתי אליו היה נוראי, ודי מוקצן, הייתי בשוק די הרבה זמן, ועד היום אני מסוגלת להזכר בה ולהתחיל לבכות כי היא נורא חסרה לי.
אני לא יודעת מה יהיה איתי כאשר אני אאבד בנאדם קרוב אלי, כאשר מישהו שקרוב אלי ימות... אם הגעתי למצב כזה בגלל כלבה, אין לי מושג מה יהיה איתי כשזה יהיה בנאדם, ואני כ"כ מפחדת מזה!
עכשיו אני קוראת ספר, ספר יפה מאוד, "ורוניקה מחליטה למות"/ פאולו קואלו.
הספר מספר על בחורה שנמאס לה מהחיים שלה והיא מחליטה להתאבד, היא מגיעה לבית משוגעים ושם מודיעים לה שהיא הולכת למות כתוצאה מכמות הכדורים שהיא לקחה. כמובן שהיא לא מתה בסוף אבל זאת לא הפואנטה של הספר.
לאורך כל הספר, פאולו מספר על ההרגשה של התאבדות, על הרצון למות, הוא מראה לנו את הצד של האנשים האלו שכולנו שופטים אחרי מותם, כשהם בוחרים להפסיק את החיים שלהם, כשהם מחליטים למות.
אני אישית מאוד מבינה את הדמות הראשית בספר(ורוניקה), ובכלל אני מצליחה איכשהו להבין את האנשים האלו שמחליטים להתאבד, שמחליטים לעזוב את המקום הזה.
זאת האמונה שלהם, הבחירה שלהם, הרצון שלהם, ולדעתי לא צריך לעצור אותם כי אם בנאדם באמת לא רוצה לחיות והוא רוצה למות הוא ימצא את הדרך לעשות זאת לא משנה מה..
בכל מקרה, אני מציעה בחום רב על הספר, יש מצב שלא תאהבו אותו, כי לא כולם מסוגלים להתחבר לספרים כאלו... אבל זהו ספר טוב...
אני פה מסיימת לזיין ת'מוח, לילה טוב לכולם!
ללה החולה=/
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
