הם משוגעים על כל הראש.

כל אחד עם הגחמות האישיות שלו חוטף קריזה בלי התרעה מוקדמת, ומדביק בה את כולם.

אח"כ אמא שלי בוכה על זה שהמשפחה הזו "מתפרקת"...

...

המצב לא באמת כ-ז-ה גרוע, אני באה מבית טוב, אין על זה ויכוח.

אבל מאז ומתמיד כולם כאן סבלו מרגישות ועצבנות שלוקות בחוסר פרופורציות קטלני למדי,

ובזמן האחרון נשמעות כאן יותר ויותר צעקות וטריקות דלת, שהיו יכולות להימנע אם כל אחד היה סופר עד 10 לפני שהוא פותח את הפה.

אני לא מאשימה רק אותם, גם אני כבר מזמן הפסקתי לספור... אבל רק בגלל ש-לי אסור בשום אופן לצעוק! כי אני "כבר התבגרתי", לי "כבר אין ה"א", לי "אין סיבה להתעצבן", לי "אין כבר בגרויות"- אז מה כל כך דחוף לי שקט?? וגם לי אין "זכות מוצדקת" להרים את הקול בשום אופן!...

אחותי הקטנה בת 13. סוררת ונושפת רוחות קרב. לא שמה *** על אף אחד. היא חושבת שהיא מקור הסמכות. עושה מה שבא לה, מנסה להצית שרפות מכל גפרור קטן שנדלק, מחוללת צרות ואוהבת להרגיש מסכנה ופגועה, כשידוע בפירוש שהיא זו שאשמה\ שלקחה\ שהסתירה\ ששיקרה ובסופו של דבר- הביאה את עצמה לאנחות ובכי התמרורים על "חייה הכה מרים" .

אחותי הגדולה בת 26. אין לה המון קשר למשפחה בגלל היסטוריה של מרדנות יתרה החל מגיל 11. די קשה לתקשר איתה. לי ולה יש יחסי גומלין סבירים בזמן האחרון, יותר יחסי תן-קח, כשהיא לא רק לוקחת בלי להודיע. היא מטילה אימה במובן מסוים. כיום, יותר על אחותי הקטנה מאשר עליי. זה משחק לטובתי, כי הפוקוס עבר אליה, אבל עדיין- המריבות האינפנטיליות שלהן חורצות גם את גורלי.

היא תופסת מקום בבית, וככל שזה נשמע רע- זה נכון. אני בת 18. אני צריכה פרטיות. לה יש חדר משלה, וכבר הגיע זמנה לפרוח ולטפח לפחות 50 אחוז של חיים עצמאיים... אי אפשר להסתדר איתה באופן טבעי כשהיא גרה בבית. היא יותר מידי בשביל להוות סתם "עוד בת במשפחה", וכבר מ-ז-מ-ן הייתי צריכה חדר משלי, עם דברים שהם רק שלי, וארון שלי, ושולחן שלי, וקירות בטעם שלי, ומרחב מחיה משלי!!! שאני יכולה לאטום עם דלת משלי! ולנעול עם מפתח משלי!

ההורים שלי? פצצה מתקתקת... אבא שלי בעיקר לא יודע לפעמים איך להגיב נכון. בסך הכל הוא אדם טוב לב ושמח, אבל בעל רף עצבים נמוך, ומשתעשע כשאני מדברת ברצינות.

אמא שלי תמיד מתפוצצת כשהיא חוזרת הביתה... או על שטויות, או על שום דבר. מעטים הרגעים שהיא רגועה, והיא לא מפסיקה גם אחרי שנפתרה ה"בעיה", כאילו זה הכיף שלה- להתלונן על הכל, להתחרפן מהכל ולחרפן את כולנו.

ואני... לא לגמרי בסדר. יש לי את הצרות שלי. אני לא מדברת עליהן עם אמא שלי, כמו פעם. איך אני יכולה לספר לה בכלל? היא בכלל הייתה מאבדת את שפיותה לאלתר אם הייתה יודעת על הכל...

אז גם לי יש מטענים. אי אפשר לשמור הכל בבטן, ובסופו של דבר המון נפילות, סטירות לחי, "דפיקות", כל זה יוצר תסכול...שמוביל גם לתוקפנות. ובגלל שקשה לשנות הרגלים רעים, כלומר- גמילות (ממספיק דברים שלא אפתח עליהם את הפה), גם אני פקעת עצבים לא קטנה...

אבל ההבדל ביני לבינם, הוא שאני לפחות מנסה להתאפק (בין אם לא להיות בבית, או בין אם לחשוב, בניגוד אליהם, על התוצאות של מילה אחת לא במקום), והם אלו שגורמים לי לאבד את העשתונות...ואיזה אדם מסוגל לשתוק כשהסביבה הכי קרובה אליו מאיימת עליו? כשהמשענת שלו מתמוטטת ומתערערת תחת גבו? חייבים לעשות משהו, והאינסטינקט הטבעי הוא... לצרוח (?).

הלוואי שהכל יירגע פה, או שלפחות אני.