החלטתי שלא אכפת לי!

פשוט ככה.

מה צריך לעניין אותי חוץ מעצמי?

למה לי לתת לאנשים עם אפים נפוחים ומעופפים, שבטוחים שהתחת שלהם הוא מקור זריחתה של השמש או המקום בו מוטמן הזהב שבקצה הקשת בענן, לתמרן ולכוון את התנהלות חיי בעקיפין?

יש לי אידיאלים משלי, ויש לי דעות משלי, ואני עומדת על שלי, הדבר היחיד שמשלים ומביא לידי מימוש את השלשה הזו הוא להפסיק להירתע ולהתכופף  למטה, ולתת לאידיוטים האלה להרגיש גבוהים יותר... ו(תנו לי לצטט את התינוק של במבה)ל"פתח, פתח ביטחון".

אני שונאת את זה, שאני יודעת שיש לי הכל, ולפעמים אני מתנהגת כאילו חסר לי משהו שלכולם יש, כשבעצם כל מה שחסר לי זה להתגבר על המודעות העצמית מרקיעת השחקים שלי, שיש לי פשוט יותר מידי ממנה...

(ויש כאלה, שהיה לי העונג לספק את הנדרש להם בדחיפות, ולהעניק להם את הכמויות העודפות.)

הפעם התפנה לי הזמן והמרחב האישי, ואני יכולה באמת להפנות את תשומת הלב לעצמי, להשקיע בי בלבד ולעשות כל דבר רק לטובתי ובשבילי.

אין לי כוח להיות תלויה, ואין לי כוח לטפח ציפיות כלפי אחרים, כשאני יכולה לממש את הציפיות הללו בעצמי,

והרבה מעבר להן.

אני חושבת שזה קורה בגלל היציאה הסופית מהמסגרת המגבילה והמשתקת ההיא,

התחושה הזאת של... השתחררות.

שיוף של כל הפינות הדוקרות והמסוכנות, אלו שלקח לי המון זמן ללמוד איך לא למעוד וליפול מהן, ולאט,לאט גם איך לרכך אותן.

ליצור מעגל. לסגור מעגלים, ולמלא בורות שנפערו. לשחזר את עצמי.

החלטתי להיות מאושרת, ולהיות שלי!

פשוט ככה.

אפקט פיגמליון. זה עובד.

וכן, אני. אני, אני ואני! ואף אחד לא לפני או מעליי.