ההיגיון של הלב

קשה לי לנסות לסדר את המחשבות על הדף הריק הזה. פתאום הוא גם מרגיש רחוק ממני. כאילו נתרחקתי. או שאולי הוא. אז התחלתי את העבודה החדשה הזאת ומלבד כל האחריות שהיא מכילה בחובה וכל העצמאות בשנקל הזאת, היא מכריחה אותי ליצור מחדש סדרי עדיפויוית, להבין את המושג אחריות ולנהל שונה לחלוטין את סדר היום שלי. התזונה שלי מתחלפת בקצב יומיומי ואפילו הרזתי כמה קילוגרמים, מה שדי מפתיע.. בהתחשב בכמות הזבל שאני מכניסה לגוף שלי ואת כל הייסורי מצפון על כך. העבודה סבירה בהחלט, ברגעים גורמת לי לחוש כמשרתת, ברגעים אני מודה על כך שמצאתי משהו שהוא לא הקשה ביותר ולא הקל ביותר ושמשלמים לא רע (אבל גם לא טוב). כן, עבודה אמיתית ראשונה, לצבור את הניסיון לקורות חיי- זו פעולה לא רעה במיוחד.

וכן, בזמן האחרון כל הזמן זה מה שעובר לי בראש, המילים שיוצאות מהפה של האנשים מסביבי. ניסיון! תצברי ניסיון. ואם כבר בניסיון מדובר, אז מצחיק לכתוב את זה.. אבל איכשהו התוודעתי על כך שיש ילד בשכבה שלי שאני מוצאת חן בעיניו והוא רוצה להזמין אותי לדייט. עכשיו פמיניסטית או לא, קשה לי עם כל העניין הזה. כולי מבוכה כשאני רואה אותו, כי מלבד ההיכרות המועטה, אני לא באמת יודעת אם איזה ציפיות הוא יגיע ל"דייט" הזה ואני בטוחה שאני לא יודעת איך להתנהג באחד כזה. אבל כמו שחברה שלי אומרת: "תלמדי מה זה דייט ראשון.. מה יש לך להפסיד? יש יותר יתרונות מחסרונות". ואולי היא צודקת. סך הכל, שני אנשים שנפגשים, מדברים ומחפשים אהבה. גם אם הוא לא משהו, למרות שאני יודעת שהוא בחור נחמד (על סמך ההיכרות הבסיסית בשיעורי ביולוגיה) אני עדיין חוששת שמא אני לא אמצא חן בעיניו. הביטחון העצמי שלי, הוא משהו שלעד אצטרך להתמודד איתו. מצד אחד, יש לי בשפע, זאת אומרת.. בלי יוהרה- אני מודעת ליכולות שלי (ברגעים מסוימים) אבל לעיתים לא מעריכה אותן בכלל. אני מפחדת שהוא לא יעריך, למרות שאני יודעת שאני מברברת שטויות.. ושאני מסבכת יותר מידי. מצחיק, שאני יודעת שהוא הולך להזמין אותי לדייט בלי שהוא מודע למודעות שלי לעניין. זה גורם לי לרצות לגשת אליו ולהגיד לו שאני יודעת ולהקל על הפאדיחות שלו, אבל חברה שלי אמרה לי שהוא ייקבל רושם שאני מעוניינת בו ואני חושבת שאני לא. אז אני יושבת פה וכותבת שרבוטים על גבי שרבוטים, מנסה לסדר את המחשבות שלי למילים, ואת האמת..שזה מצליח להרגיע אותי. אני מצליחה לקבל פרופורציות, אע"פ שאני בהחלט במבוכה רבה מכל העניין. אני ממש חוששת שאני לא אמצא חן בעיניו, למרות שאני לא יודעת אם אני בכלל רוצה. אני מפחדת שהוא ייפתח משהו, למרות שאני יודעת שהוא לא מגיע עם שום ציפיות. אני מתחילה להתחבש עם המחשבות על עצמי.. ומתחילה לתהות למה אנחנו הנשים, אוהבות לסבך כל דבר? למה לא פשוט לזרום? הרי זו מנטרה שאהבתי לשנן לפני שהתחילה השנה הזאת. מנטרה ששיננתי ביום הולדת 17 שלי. הבטחתי לעצמי שאסתכן, שאדע להיזרק לזרם ולהכניס מקל בתוכו ולהיעצר במקום שאני רוצה להישאר בו. אבל מסתבר.. שזה קצת יותר מפחיד בחיים. אני יודעת שאני אסכים כשהוא יציע, כדי ליפול למים וכדי לא להעליב אותו. ועכשיו כשאני חושבת על זה.. זה לא נשמע מסובך כל כך. אני אנסה לקפוץ למים. למרות שאני מפחדת שאני לא יודעת לשחות, ואם אני אדע לשחות.. אולי זה לא יהיה כזה טוב.

וואי, חפרתי. רציתי לכתוב על הדלתות שנסגרות מאחוריי בזמן האחרון. אתמול הייתה המסיבת סיום השכבתית שלנו. אפשר להגיד שברגעים מסוימים, הרגשתי מאוד גאה. הרגשתי מאוד נאהבת, מאוד חלק ממשהו, מאוד שייכת. ברגעים מסוימים הרגשתי שאנשים יחסרו לי, שאני באמת אוהבת אותם, למרות שכל השנים התכחשתי לזה. התנגדתי לדעות שלהם, למקובעות שלהם. מסתבר שהם לימדו אותי על עצמי ועל הדעות שלי. מסתבר שאני אוהבת אותם בדרכם שלהם, וכל אחד ואחת מהם יחסר לי. ברגעים מסוימים, הרגשתי את המחנק בגרון בידיעה שאולי לא אראה אותם שוב. אולי לא אדע מה זה להרגיש ככה שוב.. מה זה לסיים י"ב. אבל הרגעתי את עצמי, הדחקתי את כל מה שהרגשתי, בלעתי את הדמעות, למרות שאני יודעת שהן עוד ייפלו מתישהו. יגיע זמנן להתפרץ. אני יודעת את זה.. כפי שאני יודעת שאני מנסה להתמודד עם כל השינויים האלה, כמי שאין לה את המצופים הנכונים לשחות בבריכות האלה. כי זורקים אותי למים! וגם אם אני אחליט לקפוץ, יהיו לכך השלכות.. יהיו שינויים. אני אצטרך להיפרד מאנשים, גם מאלה שלא אמרתי להם שלום בבוקר, או כאלה שהשלום אליהם היה מעמסה. אנשים שחלקתי איתם רגעים, גם כשלא רציתי. שבכיתי, הם היו שם, גם אם הם לא רצו להיות שם. כשעשינו את הצעדים הראשונים שלנו, היינו עדים לבושות האחד של השניה. וזה מקרב. זה גורם לך לצמרמורות קלות, גורם לי לחוש גאה מהקהל. מה שיצרנו לעצמנו, לא מובן מאליו בכלל.. אחרי ההתחלות החדשות..

והחיבוק עם האנשים שלפני שלוש שנים שנאתי כל שיחה איתם, זה.. זה מהרגעים שעושים נחת בלב. משרים נחת אך בד בבד גורמים לסערה בתוכי, שאיני יודעת איך להתמודד איתה. וההשלכות יגיעו.. אולי בנשף הן יופיעו בפעם האחרונה.. אולי ביום הולדת, אולי בכל יום רגיל, בכל יום רגיל שהוא לא יום לימודים, שהוא לא תקוע עמוק בתת מודע שלי. אז זה ירגיש שונה. אז ארגיש שלקחו לי משהו. שמשרד החינוך,אחרי הכל, מצליח להשאיר איזשהו חותם. חותם שאני יודעת בוודאות שהוא טבוע בי. ושגם טבוע בכולנו.

my love can you give me strength"

somehow i forgot how to ease my pain

i know i'm right where i belong

something from nothing never proved me wrong"

celine dion, my love.

ופתאום אני גם שמה לב שהתבגרתי. כל מה שחשבתי שלא אוכל להיות, אני עכשיו. באמת שאני לא יודעת אם זה לטובה או לא. באמת שאני לא יודעת.. אם רישיון הופך אותי למישהי אחרת. אם זה שאני עובדת על היום, גורם לי להתרחק מאנשים שאני אוהבת. אבל אני מניחה שאת הכוח של האיזון, אני אכיר בשלבים מאוחרים יותר. אבין שרק דרך האיזון, אוכל לשלב בין דרכי חיי.

נשימה עמוקה, ישר לסופ"ש מלא לימודי ביולוגיה. מלא רגעים של נחת, ועוד נשימה עמוקה, לקראת שבוע קשה שיעבור על כוחותיינו.

בא לי לשלוח לכם נשיקה, אז אני שולחת.