"אני לא יודע איך לומר לך.. מילים לא אומרות מאום
אני סתם בחור ששר לך שירים לא יגידו כלום
לא יודע מה זה נצח, מילים לא אומרות מאום
אני סתם אחד שבטח לא יודע כלום"
-שלום חנוך.
אני פשוט מאבדת את זה. בין לבין גם מאבדת אותך. אולי גם את עצמי. אני מרגישה שאני לא יודעת איך קוראים למה שאני מרגישה בשם. ואיך אתה לא מבין את זה. אני לא מבינה למה זה כל כך מסובך, אבל בפועל.. אני לא מצליחה להסביר את זה לעצמי, בשום צורה. אז מה הפלא שאתה לא מבין? ממה אני כל כך מפחדת? למה ברגע אחד, אני פשוט נסגרת לך. למה אני מפחדת להיכנס למקומות האלה.. אולי כי זה מוקדם לי. אולי כי זה פשוט לא הזמן הנכון. אני לא רוצה לחשוב שאתה לא הבן אדם הנכון, כי לפעמים אני מרגישה שכן. אבל לא ככה, ככה זה לא יצליח, זה לא יוביל לשום מקום. לך נוח, לי לא. בא לי למצוא מקום ששם יהיה לך לא נוח ואז אני אגיד לך שבדיוק ככה אני מרגישה, שתצליח להבין. אבל אתה לא, וזה נשמע כל כך אגואיסטי.. ואני לא רוצה לפגוע בך בשום דרך. אבל כשאני מסתכלת לך בעניים, אני רוצה להגיד כל כך הרבה שפשוט לא יוצא. אני רוצה לספר לך הרבה, אבל לפעמים אני לא יודעת איך לגרום לך להבין. איך לא להעליב אותך. איך לספר לך את האמת, בלי שתחשוב שאני לוקחת אותך כמובן מאליו. ואני.. אני לא יודעת מהי האמת הזאת. זאת אני. לפעמים אני חושבת שזה יותר מידי בשבילך, ושאני יותר נזק מתועלת. אבל איך אני אספר לך את זה. מצד אחד, אני חוששת שתלך. מצד שני, כשאתה נשאר, אתה סובל. מה אני אמורה לעשות? אני מפחדת מלפגוע בך ואני מפחדת שתפגע בי. ואני לא יודעת איך אפשר להתקדם ממקום שבו יש פחד אם לא מתגברים עליו. אני לא יודעת מה לעשות איתך ונמאס לי כבר לשמוע את השתיקות של שנינו. נמאס לי לצפות שאתה תתקרב כשאני מתרחקת. נמאס לי להכיל את הציפיות שלך מכל הקשר שלנו, שלפעמים אני מרגישה שהן גדולות הרבה יותר ממני. ולמה כל זה עושה לי כל כך הרבה צרות. ואני עד עכשיו עם עצב בלב. ואני.. באמת לא יודעת איך לדבר אלייך.
"זה בא והולך את יודעת, זה כואב כשאני.. אני בך נוגע, זה כואב כשאת נוגעת.
פחות זה עדיין, עדיין פוגע.." -יהודה פוליקר.
אז אני אסביר לך את זה במילים הכי צלולות שאני יכולה. אני רוצה להישאר איתך. אני רק לא יודעת איך. אני רוצה לאהוב אותך. אני רוצה להיות איתך, למרות שאני יודעת שיש בי תחושות שאולי אף פעם לא הכרת. יש בי דברים, שאף פעם לא תבין. שזה תמיד יהיה יותר קל לך. ואני יודעת את זה. אני לא מחפשת אשמים. אני אולי גם לא מחפשת הבנה. מבאס אותי שאני אפילו לא יודעת מה אני מחפשת. וכמה לאא יש בפוסט הזה. אוףף!!!
I don’t know what to do with you. I just know that I want to be with you.
אבל לא תבין את זה. תחשוב שאני מסבנת אותך. שאני לא אמיתית איתך, שאני משחקת בך. למה אתה חושב ככה כל הזמן? לפעמים אני חושבת שאתה משחק בי ושעוד תפגע בי, אם תשים לב ואם לא. אז איך שאני אשחק בך? אתה חושב שאני באמת נהנת לראות אותך סובל? אני דואגת לך, בלי בכלל לדעת מי אתה. אכפת לי ממך.. אז מה לעזאזל אתה רואה? במה אתה מבחין בכלל?
"משנה לשנה, אני הולכת ונחשפת
מעונה לעונה אני מתקלפת
מסירה את כסותי הישנה, מקפלת אותה בפינה ומסתכלת
מציצה בתהום שמעבר לדלת
כבר לא כל כך נבהלת
זו עדיין אותה התכלת
משנה לשנה אני הולכת ונרגעת
כמו צדפה לבנה אני מתבקעת
משילה קליפתי הישנה
אוספת אותה בפינה ומסתכלת
מורידה עוד שכבה אחרונה
מקבלת אותי מתנה ומחייכת
מבקשת רק טוב, משתדלת
לא לדרוך על יבלת
או-אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב"
יהודית רביץ, 'משנה לשנה'.
אז מה בעצם לכתוב לך. איך להגיד לך מה שעל ליבי. איך לספר לך.. שאני קצת יותר מורכבת ממה שראית. שזה לא יהיה פשוט. אולי אם תרצה לוותר, עדיף שתלך עכשיו.. בטרם נפלתי למקום שאין חזרה ממנו.