ההיגיון של הלב

הסרט הזה, על האוהבים הצעירים, גרם לי לרצות לחבק אותך ולהסתכל לך בעניים. לחייך אלייך כי אתה גורם לי אושר, הרבה אושר. ואני.. לפעמים אני מתעסקת בכל הדברים הלא נכונים. כמו למה אתה רוצה ככה ואיך אתה רוצה את התשומת לב הזאת.. בלי להעניק אותה בחזרה. לפעמים אני שואלת את עצמי מה אני אוהבת בך. למה נמשכתי אלייך . למה באמת אף פעם לא משעמם כשאתה איתי. לפעמים, כשאני מרגישה שאתה מזלזל בי.. אני נסגרת בפנייך. זה קורה הרבה פעמים, אבל אני מבינה שזה אף פעם לא בכוונה תחילה. ועכשיו.. אני כועסת על שבזבזתי את הזמן שלנו על כעסים..למרות.. שאני שוב כועסת.מרוב שאני מפחדת שהפחד יבוא אליי, אני מושכת אותו והוא חוזר בסיבוב. אני מפחדת שנשתעמם. שיהיה לנו קשה. שלא נדע להתמודד. שהתקשורת תדעך. שאני לא אמצא את עצמי איתך שוב. והכל חוזר אליי.. כל הפחדים נעמדים לי בדרך כמו עמודים ומחכים.. רק מחכים שאקרא להם תיגר. שאדע למנף אותם. שאדע לדבר איתך. להרגיש אותך איתי, גם כשקשה לי. גם כשאני רוצה לבכות ולפעמים לא באמת יכולה להסביר לך למה. אתה משתגע. ואני מפחדת שתנטוש אותי ב"קרב" הזה.. בהתמודדות הזאת עם הפחדים שלי ועם עצמי ובעצם.. בהתמודדות שלנו כזוג. ולפעמים.. אני מצליחה לנצח אותם. בעצם.. זה רוב הזמן, בגלל זה אני איתך. אזרתי את האומץ לאהוב אותך. אני אוזרת אומץ להיות לצידך, לקום ליידך בבוקר.. ולא לחוש שאני צריכה לזייף משהו איתך. אתה מקבל אותי כמו שאני. לפעמים גם משודרגת. אני מקווה שאתה יודע שאני אתן הכל לך. אני מתחילה להבין, שאולי גם זה הדדי. פתאום כל הגוף שלי מתכווץ ואני רוצה לאחוז בך חזק ולהגיד לך כמה שאני אוהבת.אני מקווה שלמדתי איך.  אני מקווה שגם אתה יודע. כי איתך.. הכל בא לך כל כך בקלות. אני מתקשה לחשוב על קשיים בדרך שלך ושלנו, על רגעים שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. ואצלי.. הם מתפרצים בקלות כזאת.. סוחפים עם הגאות את כל המחשבות שלי. והן נשפכות ונשפכות.. אני כמעט טובעת. אני לומדת גם לעצור. לאחוז בך. ולהגיד לעצמי.. ששום דבר לא שווה את כל הבלבלה הזאת. אני מסדרת לי את המחשבות.. אני אוהבת אותך.. מה זה חשוב איך. אני מנסה לשחרר, לפעמים זה גורר את הפעולה ההפוכה.. ואני אוחזת יותר חזק. אני מקווה שלא תשים לב לסף השיגעון שלי, שמזמן עלה על גדותיו. בטח תחשוב שאני מפגרת. אני מכירה את המבט הזה.. של 'מה נסגר איתך'. לא אכפת לי. יש בהתנהגות שלי משהו, שאני מאוד גאה בו וזה.. שלפעמים.. אני בראבק. ומה זה אומר.. עלאק אני משחקת אותה צבאית עוד לפני שנכנסתי למסגרת הזאת (17 יום אגב :S).. ובאמת מה שזה אומר- שלפעמים.. ובעצם זה לרוב.. אני אשחה גם אם אני לא ממש יודעת לשחות, רק כי זה מרגיש לי נכון. אז תסתכלו עליי הפוך, לא תבינו איך אני לא רוצה את הסטטוס קוו, אבל יש דברים בי.. שבוערים לצאת. שיוצאים כל הזמן. הם הם אני. אני.. וכל מה שביניהם.

סתם ככה.. מחשבות לשעת לילה מאוחרת.. סתם ככה.. לסדר לי קצת את המחשבות לקראת הצבא. ועכשיו, אני אלך לבקש ממך סליחה, למרות שתחשוב שנפלתי על הראש חזק מידי. אני אבקש סליחה, כי אני תמיד רואה בזה צעד אצילי, וכי אני חייבת לדעת להתקדם.. רק ככה אוכל להתקדם יחד איתך.

לבחור שלי, או לבחורים שיבואו אחריו.

תסתכל לי בעניים ותגיד לי שאתה אוהב אותי ואדע שאתה מתכוון לכל מילה. אל תצחקק לי בין המילים ואל תגרום לי להרגיש שאתה צעיר מכדי לאהוב באמת. תיהיה ישיר איתי, כפי שאתה ישר עם עצמך, אל תנסה לעבוד עם הראש. תעריך את המאמץ שאני משקיעה בך, גם אם אתה תמיד תעמוד עם היד על הדופק אם אתה אוהב אותי יותר משאני אוהבת אותך. תדע שלאהבה יש הרבה פנים והיא לא תמיד נמדדת במילים. תזכור שבחיים יש הרבה אנשים ורק מעט שאתה זוכר אותם בשל איך שהם גרמו לך להרגיש.

תזכור שאני מרגישה אותך, לפעמים יותר לפעמים פחות. בפעמים אחרות אני לא יודעת איך לאכול את ההתנהגות שלך, לא יודעת אם לברוח או להתמודד, בסוף אני מתמודדת, כי אין טעם לברוח.

ומה איתך.. אתה אובד עצות כי אתה חושב שאני מראה אהבה אבל אומרת שזו לא אהבה, אתה חושב שאתה אוהב יותר ואני פחות, אבל אהבה תימדד במעשים, אהבה תימדד בתחושה וברגש, מעט מאוד פעמים היא תימדד במילים. אז אל תגיד לי הרבה, תדבר אליי באהבה. תראה לי שאכפת לך, תפנק אותי כי אתה רוצה לראות אותי מאושרת. זה לא בושה לבקש את הפינוק שלך, רק שתדע שלי יותר קשה לבקש, אז תציע. אל תתבייש לאהוב באמת, כי אני מנסה ולפעמים לא כל כך יוצא.. כי כשאוהב אותך באמת, אתה תרגיש את זה בכל חלק בגוף שלך. אני לא אוכל לזייף לך כלום, לא שאני מזייפת עכשיו. תחשוב עליי, כי אתה אוהב לגרום לי אושר, תדע שאני חושבת עלייך.. לפעמים קצת יותר מידי ברצון שלי לעשות אותך מאושר. לפעמים אתה נראה לי ילדון קטן שמחפש איפה לספק את היצרים שלו ולפעמים אני מביטה בך ואני רואה עולם ומלואו, ילד פלא הופך לגבר, אז אני גם מתרגשת..

אני רוצה שתסתכל לי בעניים ותגיד לי שאתה אוהב אותי. אותי באמת. אל תנסה לדבר אליי במילים יפות שנשמעות פאר, לפעמים הדברים הפשוטים יכולים להיות היפים ביותר. תפסיק לחשוש מהתגובות שלי או מהאי- תגובות, תנסה להרגיש. ואל תיהיה סגור בעצמך, תיהיה קשוב אליי.. לרצונות שלי, לפעמים אני מרגישה שאין עם מי לדבר עליהם.

לפעמים אני מרגישה שאתה לא רוצה להקשיב, או שלא תצליח להגיד את המילים שאני רוצה לשמוע. זה קשה קצת.

לפעמים אני מרגישה שאני משעממת אותך ושהיית רוצה להיות במקום אחר. פתאום אתה קופץ ואני נבהלת מהתגובה ולא יודעת אם להתאכזב מזה שאתה איתי ורוצה להיות במקום אחר.

ועכשיו אתה רחוק מכאן ולמרות שהיית איתי ממש לפני רגע, בא לי לצלול שוב בעניים שלך. לראות אם הן מחכות לי כמו שאני מחכה להן. אולי עכשיו, אולי מאוחר יותר, נמצא אחד את השני. אין מה למהר.. הסבלנות תשתלם לנו.

"אני לא יודע איך לומר לך.. מילים לא אומרות מאום

אני סתם בחור ששר לך שירים לא יגידו כלום

לא יודע מה זה נצח, מילים לא אומרות מאום

אני סתם אחד שבטח לא יודע כלום"

-שלום חנוך.

אני פשוט מאבדת את זה. בין לבין גם מאבדת אותך. אולי גם את עצמי. אני מרגישה שאני לא יודעת איך קוראים למה שאני מרגישה בשם. ואיך אתה לא מבין את זה. אני לא מבינה למה זה כל כך מסובך, אבל בפועל.. אני לא מצליחה להסביר את זה לעצמי, בשום צורה. אז מה הפלא שאתה לא מבין? ממה אני כל כך מפחדת? למה ברגע אחד, אני פשוט נסגרת לך. למה אני מפחדת להיכנס למקומות האלה.. אולי כי זה מוקדם לי. אולי כי זה פשוט לא הזמן הנכון. אני לא רוצה לחשוב שאתה לא הבן אדם הנכון, כי לפעמים אני מרגישה שכן. אבל לא ככה, ככה זה לא יצליח, זה לא יוביל לשום מקום. לך נוח, לי לא. בא לי למצוא מקום ששם יהיה לך לא נוח ואז אני אגיד לך שבדיוק ככה אני מרגישה, שתצליח להבין. אבל אתה לא, וזה נשמע כל כך אגואיסטי.. ואני לא רוצה לפגוע בך בשום דרך. אבל כשאני מסתכלת לך בעניים, אני רוצה להגיד כל כך הרבה שפשוט לא יוצא. אני רוצה לספר לך הרבה, אבל לפעמים אני לא יודעת איך לגרום לך להבין. איך לא להעליב אותך. איך לספר לך את האמת, בלי שתחשוב שאני לוקחת אותך כמובן מאליו. ואני.. אני לא יודעת מהי האמת הזאת. זאת אני. לפעמים אני חושבת שזה יותר מידי בשבילך, ושאני יותר נזק מתועלת. אבל איך אני אספר לך את זה. מצד אחד, אני חוששת שתלך. מצד שני, כשאתה נשאר, אתה סובל. מה אני אמורה לעשות? אני מפחדת מלפגוע בך ואני מפחדת שתפגע בי. ואני לא יודעת איך אפשר להתקדם ממקום שבו יש פחד אם לא מתגברים עליו. אני לא יודעת מה לעשות איתך ונמאס לי כבר לשמוע את השתיקות של שנינו. נמאס לי לצפות שאתה תתקרב כשאני מתרחקת. נמאס לי להכיל את הציפיות שלך מכל הקשר שלנו, שלפעמים אני מרגישה שהן גדולות הרבה יותר ממני. ולמה כל זה עושה לי כל כך הרבה צרות. ואני עד עכשיו עם עצב בלב. ואני.. באמת לא יודעת איך לדבר אלייך.

"זה בא והולך את יודעת, זה כואב כשאני.. אני בך נוגע, זה כואב כשאת נוגעת.

פחות זה עדיין, עדיין פוגע.." -יהודה פוליקר.

אז אני אסביר לך את זה במילים הכי צלולות שאני יכולה. אני רוצה להישאר איתך. אני רק לא יודעת איך. אני רוצה לאהוב אותך. אני רוצה להיות איתך, למרות שאני יודעת שיש בי תחושות שאולי אף פעם לא הכרת. יש בי דברים, שאף פעם לא תבין. שזה תמיד יהיה יותר קל לך. ואני יודעת את זה. אני לא מחפשת אשמים. אני אולי גם לא מחפשת הבנה. מבאס אותי שאני אפילו לא יודעת מה אני מחפשת. וכמה לאא יש בפוסט הזה. אוףף!!!

I don’t know what to do with you. I just know that I want to be with you.

אבל לא תבין את זה. תחשוב שאני מסבנת אותך. שאני לא אמיתית איתך, שאני משחקת בך. למה אתה חושב ככה כל הזמן? לפעמים אני חושבת שאתה משחק בי ושעוד תפגע בי, אם תשים לב ואם לא. אז איך שאני אשחק בך? אתה חושב שאני באמת נהנת לראות אותך סובל? אני דואגת לך, בלי בכלל לדעת מי אתה. אכפת לי ממך.. אז מה לעזאזל אתה רואה? במה אתה מבחין בכלל?

"משנה לשנה, אני הולכת ונחשפת

מעונה לעונה אני מתקלפת

מסירה את כסותי הישנה, מקפלת אותה בפינה ומסתכלת

מציצה בתהום שמעבר לדלת

כבר לא כל כך נבהלת

זו עדיין אותה התכלת

משנה לשנה אני הולכת ונרגעת

כמו צדפה לבנה אני מתבקעת

משילה קליפתי הישנה

אוספת אותה בפינה ומסתכלת

מורידה עוד שכבה אחרונה

מקבלת אותי מתנה ומחייכת

מבקשת רק טוב, משתדלת

לא לדרוך על יבלת

או-אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב"

יהודית רביץ, 'משנה לשנה'.

אז מה בעצם לכתוב לך. איך להגיד לך מה שעל ליבי. איך לספר לך.. שאני קצת יותר מורכבת ממה שראית. שזה לא יהיה פשוט. אולי אם תרצה לוותר, עדיף שתלך עכשיו.. בטרם נפלתי למקום שאין חזרה ממנו.