עכשיו.. הגוף שלי רפוי כמעט מכל המתחים שהעמדתי בדרכו. על כל המחויבויות אסמן עכשי וי ואתחיל להרכיב רשימה חדשה לגמרי של מחויבויות ליומיים לפני ברצלונה. עכשיו אני נזכרת בזה שאמרת לי אתמול שאתה מאושר. אמרת לי שאתה קם עם חיוך, ושאתה אוהב את העבודה שלך. אמרתי לך שאני לא נהנת לקום בבוקר, ואמרת לי שזאת כנראה לא העבודה בשבילי. אבל זה לא באמת קשור לעבודה. אתה ילד מקסים ולמזלך.. לא איבדת שום דבר מזה. אני, לצערי הרב, קצת נאבדתי פה. באיזשהו מקום.. אני מפחדת לאבד (או שמא איבדתי כבר) את התמימות שלי, את האופטימיות הזאת להיכנס ב- 7 בבוקר לעבודה ולחייך. וכן, אני מקווה שלא איבדתי חלק נכבד באישיות שלי,את סימן ההיכר שלי. אני מקווה שהחיוך שלי עוד איתן. שלא מילים יישברו אותו, שלא אנשים שלא מסוגלים להבחין שהשתנתי. ובינתיים.. חוץ מהקטע הזה, אני מבחינה רק בדברים טובים. זה לא רק התגובות מסביב על אנשים שאומרים שאני נראית יותר מבוגרת, אני גם מרגישה יותר מבוגרת. או יותר נכון, בשלה. באיזשהו מקום.. הייתי מאוד סגורה להרבה מאוד דברים שכרגע נראים לי דבר שבשגרה. האמת..
שהם לא ממש בשגרה, אני פשוט מתרגשת מזה שהצלחתי להתקדם שלב אחד גבוהה יותר בספירלה של עצמי. הצלחתי לצאת מכל מיני פחדים שלי מעצמי ולשבור את מסכת החוסר ביטחון הזאתי-שלא תרמה לכלום. עכשיו.. זה לא תלוי רק בו- ב"חבר". עכשיו אני מרגישה שהצלחתי להתפתח בפנים. התפתחתי מחד ואיבדתי משהו אחר. אני מקווה להגיד לעד שאני תמימה ולעד לשמוע מאנשים את שאמרת לי:"איך זה שלפני רגע נראית כל כך רצינית ועכשיו את מצחקקת לי כאן", אחרי שהתגלגלתי מצחוק במשך 5 דקות והוא ישב המום לידי. כן, היה מצחיק לשמוע אותך אומר את זה.. אבל.. אבל רציתי גם להודות לך, כי לפעמים אני שוכחת שמותר לי גם לצחוק.בתוך כל המסגרת עבודה הזאת, שהיא כלל לא מסגרת וכל יום היא משהו פחות או שמשתנה, אני מרגישה לפעמים מחוץ לכל העניינים. הבוסים סוגרים עליי, לא בא לי על האנשים עם הרצונות האינטרסנטיים שלהם ובכללי.. לא בא לי על הימים האלה. וזה.. פתאום עושה געגועים לבית ספר. פתאום עושה געגועים ללמוד משהו חדש. אני חייבת לפתח את האופקים שלי, ללמוד דברים חדשים.. לאתגר את עצמי כשאני יכולה. קשה לי שקשה לקום בבוקר ושלפעמים אני לא רוצה בכלל, קשה לי שאין שום תמריץ לעבודה שלי מלבד הכסף ולפעמים.. החברה. ומה איתו?
איתו חגגתי שלושה חודשים לפני יומיים. לו אמרתי שאני אוהבת אותו, ולו קראתי אהבה שלי. בין רגע כל התחושות התערבבו לי וידעתי משהו. אני פתאום כבר לא יכולה להתייחס אליו כאל סתם אחד. הקשר איתו קיבל משמעות שברגע שאמרתי את זה, זה הרגיש נכון. פתאום משהו בי השתחרר, הרשתי לעצמי לאהוב מישהו. זה היה רגע נפלא. ועכשיו.. כשחלף הרגע מלפני איזה שבוע, אני פתאום מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו עכשיו. הוא בהרצליה, אני כאן. מחר אני בברצלונה.. ושבוע לא נתראה. מי יישמע.. שבוע.. אבל בכל זאת, היום בבוקר קמתי עם תחושת עצבות לא מובנת בכלל. כל כך רציתי להיות לידו. פתאום הרגשתי סוג של ריקנות שהפחידה אותי. קיוויתי שברגע שאעסיק את עצמי בעבודה ובאימונים התחושה תעבור מעצמה. והיא באמת עברה. ועכשיו... אני סתם כאן, מחליטה לכתוב אחרי שלא כתבתי כל כך הרבה זמן. עכשיו, יש בי הרבה עצור שמתפרץ פתאום.. דברים שרציתי לומר וכתבתי רק לעצמי.
אגב ברצלונה, אני טסה מחר. זה בכלל לא נתפס!! איך גדלנו כולנו.. איך נהייתי עצמאית. יום אחד את פורסת לך כנפיים, עובדת לבד, מרוויחה את לחמך הדל ביותר, מנהלת חשבון בנק, ממלאת טפסים ובין לבין גם נהנית מטיסה לחו"ל על חשבונך. מצד אחד, פצצה לגבהה! ;) בטח שיהיה מקסים! ואני כבר מתה להיות שם. אני מתה להרגיש את העצמאות הזאת וסוף סוף לזכות בקצת משמעות לכל העבודה הזאת שמעסיקה אותי יום יום, שעה שעה. מצד שני.. מבאס לבזבז את כל הכסף שעבדתי בשבילו כל כך קשה. אבל הטיעון הזה פחות וחסר משמעות בהשוואה לכל הכיף שייצא מהכסף הזה.
אז זהו. נשמתי נשימה עמוקה (כתמיד..) מקשיבה לstreets of london ומנסה לדמיין נוף אחר. גופי קשוב לכל הכאבים הקטנים שמקשים על הרפיון.. אבל המוח שלי ריק עכשיו. הוא פנוי לאהוב. הוא פנוי להקשיב. ואני פנויה להנות- סוף סוף. :)
אוהבת אתכם.
לא יצא הרבה זמן לכתוב זאת, גם את עצמי בעצם. גם את המקום הזה! שלעד יהיה שלי.. בדרך שונה בכל פעם מחדש.
שיהיה חג שמח.. כי גיליתי שאין דבר יותר כיף, מלהכניס את כל המצרכים של הלקוחות לשקיות בסופר ואח"כ לאחל להם חג שמח. שבת שלום, יום טוב.. או כל משהו שקשור בטוב ובשמחה.
אז הנהה ::):):)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
