טיפה של...

תמיד בפתיח יש הרגשה שצריך להרשים את מי שעומד מולי, אז יופי, אתם לא רואים אותי וזה מוריד לי קצת מהחשק של לעשות עליכם רושם.

אז היי,

אני טיפה! הגעתי לכאן ממש לא במקרה.

הפעם האחרונה שכתבתי הייתה לפני 4 שנים ואני מקווה לא לאכזב (את עצמי בעיקר).

קצת רקע,

כמו כולם, המושג שלי ב"עצמי" הוא נמוך ("מי אני" "מה אני" ורבים טובים ויפים באותו הטון...)

אני אתחיל במה שנראה ברור לעין :

קוקי ואני חיים ביחד מזה 6 חודשים. אפשר להגיד שהוא כל עולמי.

הקן של קוקי ושלי שייך להורים של קוקי מה שהופך את החיים שלי לחיים תחת צילם של אבא קוקי ואמא קוקי.

קוקי רוצה להיות מאושר ואני רוצה הרבה הרבה כסף.

זה לא מתנגש. זה אפילו נפגש מדי פעם .

כשאני כועסת אני צועקת וקוקי שותק, כשקוקי כועס אני צועקת והוא שותק. הרמוניה נפלאה. נהדר.

קוקי ואני גרים בישוב חמוד בצפון הארץ וכייף לנו מאוד. העניין מסתבך כשמגיע יום שבת וצריך לעשות סיבוב "שלום" ולהשכין שקט בין תורכיה והונגריה (להלן אבא ואמא טיפה בסדר זה).

תורכיה והונגריה חתמו על הסכם שביתת אש וחלוקת רכוש מזמן מזמן אבל הם שכחו שזה היה מזמן והם חושבים שזה היה הבוקר, אני מקבלת 150 ש"ח לשעת תיווך ועוד 50 ש"ח על כל שיחת טלפון, עד 5 דק' להונגריה ועד 10 דק' לתורכיה. בד"כ תורכיה משלם.

החיים שלי מתהלים בתיק. אני אורזת ופורקת תיקים מחצית מחיי. האמונה היא שבעוד 82 יום אני אצטרך לארוז רק כדי לטוס לאוסטרליה, ארה"ב או כל מקום אחר בעולם. אמן.

...