זהו! זה הסוף? איך זה כבר הסוף?! מה?! איך זה כבר נגמר?
שנה שלמה עברה לי.
שנה מעולה. השנה הכי טובה.
שנה עסוקה וקשה ופוריה מאוד. המון עבודה, המון הצלחה, לא מעט כשלונות.
לסכם שנה כזאת לתוך דף. בחיים אי אפשר יקח אולי שלוש שנים רק לכתוב מה קרה בשנה הזאת.
איך נפרדים מהילדים? שלום? חיבוק? בוכים? או לא? ובסוף חייב להיות הקטע שיוצאים החוצה בפעם האחרונה. ואיך עושים את זה בלי לחזור אחורה? בלי להסתכל אחורה בפעם האחרונה על הילדים? על הכפר שהיה הבית שלך במשך שנה. איך יוצאים מהקומונה ונעלים את הדלת שלה בפעם האחרונה? ובטח מסתכלים על הילדים שוב בפעם האחרונה רק שזאת הפעם האחרונה המיליון שאתם מסתובבים. והולך עם דמעות בעיניים. הולך הביתה? נוסע לאנשהו לפרוק? מה אתה עושה עם עצמך? איזו ריקנות! אחרי שנה שלמה שכל ההוויה שלך הייתה הילדים האלו והמקום הזה את פשוט עוזב? סרט רע. איך עוזבים דבר כזה? את הבית כבר יותר קל לעזוב.
וכל פרידה היא אחרת.
איך נפרדים מהאב בית? בנאדם שהפך לחצי אח חצי אבא. הגן עלי כל השנה שמר עלי שמרתי עליו.
איך נפרדים מהאם בית? השיאה עצות עזרה תמכה נתנה לי ועשתה בישבילי ושעשינו ביחד.
ואיך נפרדים מכל ילד בנפרד? משובל? בחיוך עם דמעה כיף וחיבוק ארוך ו"אל תדאג אח שלי נתראה"
מילנה? בחיבוק ארוך וללחוש לה "בהצלחה לך אני יודע שאת הולכת לעשות את זה בגדול!"
ממעיין? בחיבוק אפילו יותר ארוך והיא בטח תבכה ממש ולומר לה" אל תאדגי אני אבקר"
ותמי? היא תהיה בטח כיף מכיוונה וחיבוק מכיווני ולהגיד לה "תהיי את תאמיני בעצמך את גדולה"
ומקסים? הוא יהיה בכלל? מה לומר לו? "תשמור על עצמך!" ולא בצחוק. "תתרחק מהחרא שלך."
וחגית? בטח חיבוק קצר. "את תותחית חגית תאמיני לי"
וכנרת? חיבוק רשמי כזה "תשמרי לי על אוראל כן? סומכים עלייך כפרע"
וספיר? "חבל שלא יצא לי להכיר אותך יותר"
ומהקומונה? חיבוק קבוצתי מחוץ לשער והבטחות לשוב ולפהגש גם אחרי החו"ל ולהחליף הרבה דמעות וחיבוקים.
הרבה דמעות בפרידה הזאת.
פרידה כל כך טוטאלית.
טוטאלית כמו שהמקום היה בישבילי.
שהילדים היו בישבילי.
חלק מהלב שלי ישאר עם הילדים האלו תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
