שומעת דברים אחרים

אתמול בבוקר הרשיתי לעצמי לכבות את השעון המעורר ולהשאר מכורבלת מתחת לשמיכה הכבדה.

בהיתי קצת בטיפות שנזלו להן על שמשת החלון והתרכזתי בשמיים שהלכו ונעשו אפורים וסמיכים מרגע לרגע, כמעט כמו הבפנים של הפוך.

עשר דקות הפכו לרבע שעה, ולחצי שעה. מילא, אסתדר היום בלי לארוז ארוחת צהריים. יותר כיף לשכב ולהרגיש את החמימות הזו בכפות הרגליים שהצטברה לה במשך הלילה. חמימות של גוף עייף מאוד שלילה שלם היה עטוף במצעי פלנל.

בסוף קמתי רבע שעה לפני היציאה מהבית. עטפתי את עצמי בצעיף צמר גדול ולבן ויצאתי, שוב לאותה רבע שעת הליכה עד התחנה. ידעתי שמצפה לי יום עמוס ושאגיע הביתה רק בערב, אך משום מה העובדה שכלל לא הייתי ערוכה ומצויידת לא הפריעה לי.. הרגשתי טוב לנשום אוויר קר.

ואז קרה משהו קטן.

בצהריים, מכיוון שלא היה לי אוכל, קניתי 'קורני'- מן חטיף גרנולה, עם עטיפה בצבע ירוק.

מדוע דווקא אותו? אני לא בטוחה.. אולי כי הוא נראה כמו מוצר מיובא. מכירים את כל חנויות המזון הקטנות, שבדר"כ נמצאות בבעלות של איזה רוסי זקן ונחמד, שמוכרות מוצרים מיובאים? תמיד אני רואה שם כל מיניי סוגים של שוקולד, עטופים בנייר מוזהב עם כל מיניי ציורים קיטשיים אך לא בלתי נעימים, הנושאים כיתוב זר. עליהם אני הכי אוהבת להסתכל.

אני לא חושבת שבשנים האחרונות קניתי ממתק. ובטח שלא כזה. בתקופה בה כן הייתי קונה, הייתי תמיד קונה רק את הממתקים של 'עלית', כי היו להם פרסומות בטלויזיה.

אך אם הייתי קונה ממתקים היום, הייתי קונה אך ורק בחנויות האלה של הרוסים עם הממתקים המיובאים.

בכל אופן, אם להצמד למה שהתכוונתי לספר-

לקחתי את ה'קורני' שלי לספסל, בטני כן קצת מקרקרת אחרי שלא הגיע אליה כלום באותו יום, ופתחתי אותו.

ואכלתי אותו פירור פירור, במשך חצי שעה. כי כך הכי טעים.

בשעה שאכלתי מבטי נפל על העטיפה, וראיתי שכתוב עליה www.corny.de.. הסיומת de היא של גרמניה.. ובאמת המשכתי לקרוא וראיתי המון כיתובים בגרמנית; כתובת, רכיבים ועוד כל מיניי.

זה אולי קצת טפשי, אבל מייד חשתי פרץ של חמימות וחיוך טפשי התפשט על פניי. גרמניה.

חשבתי על איך הנייר שאני מחזיקה היה בגרמניה. חשבתי על איך שגרגירי הגרנולה היו בגרמניה, ותהיתי האם הם יכולים להרגיש ממגע הפה שלי שגם אני בדיוק חזרתי משם. ושהם הגיעו כל הדרך מגרמניה לישראל כדי להיאכל על ידי ילדה שגם חזרה מגרמניה לישראל.

כמעט בכיתי ממש..

מאז, לכל חפץ שאני רואה שיוצר בגרמניה, אני מחייכת כשאף אחד לא רואה; למקרן השקופיות שבכיתת תולדות האמנות, ללורד הגרפיטי השחור ששוכב אצלי בקלמר [לפני שגיליתי שהוא גרמני הוא היה זרוק בכיס החיצוני של התיק..], לתחתית של אחד הספלים בבית ספר..

מצחיק שבשעה שיש אנשים שמחרימים את המוצרים הגרמנים, אני דווקא מחפשת אותם.

חורף יפה.