שומעת דברים אחרים

האוייב הגדול ביותר של האדם הוא עצמו.

במשך תקופת ילדותו הוא נתקל בגורמים רבים המונעים ממנו לספק את רצונותיו ותשוקותיו הרגעיים;

כוח המשיכה המונע ממנו לעוף.

עייפות שמכריעה את הפעלתנות והרצון לשחק עוד.

בית ספר שמגביל, נקודה.

והורים גם.

כל התקופה הזו האדם חולם על אותה נקודה, אותה פסגה בה הוא משתחרר מאותם חבלים הכובלים אותו. זו הופכת להיות תכלית חייו; להיות 'חפשי ומשוחרר'.

אפילו החוק מטפח את הפנטזיה הזו; בגיל 18, בבום אחד, בית הספר מסתיים, ההורים מאבדים את שליטתם הבלעדית, השתיה מותרת ובכלל זה נחשב 'מבוגר', ה-18 הזה. בעוד שב-17 הוא עדיין נחשב לילד.

האדם מגיע לגיל המיוחל, 18, ומרגיש חפשי. הוא עוזב את הבית לטובת העיר הגדולה, משתקע בדירה, מוצא עבודה ו'מתחיל את החיים'..

אבל אז הוא שם לב, שבעצם, הוא דיי נשאר אותו בנאדם כמו בגיל 16. הוא עדיין חושב כמו שחשב כל חייו עד אז. כשהוא רוצה לומר משפט כגון: "יש שם מלא אנשים..", הוא מוצא את עצמו חושב: "יש שם מלא ילדים", מתוך הרגל. הוא מגלה שהעיר הגדולה היא בעצם אמנם מלאה באנשים אבל גם בריק ובניכור, שם הכי קל לאבד את הדרך.

הדירה שהוא מצא היא קצת יותר עלובה ממה שדמיין, והשכר מהעבודה הקשה, הארוכה והמשעממת בכלל לא מכסה את דמי השכירות.

הזמן רץ.

אין זמן למצוא שותף, כי אין זמן לחברים בכלל [ולהשתכר בלילות עם זרים זה לא אומר].

אין זמן לחשוב, כי בכל רגע פנוי רוצים רק לישון.

אין זמן ליצור, כי יצירה דורשת הרבה יותר מסתם זמן.

ואם אין זמן ליצור, אין סיכוי להתפתח הלאה. ואם אין סיכוי להתפתח, אותו אדם ישאר לעד באותו מצב; בודד, בלתי מסופק, מבוזבז, חי בתת תנאים.

זו מערבולת.

איך לעזעזל יוצאים ממנה? אין הוא הגיע לשם מלכתחילה? הוא הרי לא אלכוהוליסט, הוא לא איזה מובטל בן 40, הוא בסה"כ צעיר שצעד בדרכם של כל כך הרבה צעירים לפניו.. יש פה תקלה; למה הם נמצאים היכן שהם והוא עוד לא צעד צעד אחד קדימה??

זו מערבולת.

אז למה להמשיך להסתחרר בה.. למה?

האדם המדוכא יחפש עוד צדדים שליליים במצבו; אין מי שיקים אותו בבוקר. אין מי שידבר איתו, אין מי שיאמר לו לאכול, אין מי שיזכיר לו לכבס ולהחליף את בגדיו, אין מי שיציב רהיטים בדירתו. רהיטים.. הם תמיד היו חלק כל כך טבעי ומובן מאליו בבית, נכון? עכשיו הוא מבין שמישהו הציב אותם שם, ושמצבה הטבעי של דירה הוא כשהיא עירומה, ללא שטיחים, תמונות ורהיטים. כמו שלו. ואותו סיפור עם המים והחשמל. זה לא תמיד היה שם.

אותן מחשבות ישאבו את האדם פנימה אל תוך עצמו. הוא יתחיל להתגרות בעצמו ולהעיז לגעת לפעמים גם במחשבות הקיצוניות, להשתעשע בהן; הרי אם אין מי שיקים אותו בבוקר, אין מי שיקים אותו נקודה. אין מי שישגיח שהוא לא מרעיב עצמו למוות. אין מי שישמור שלא יעשה שימוש יצירתי יותר בסכין הגילוח. אין מי שימצא אותו.

אט אט אותן מחשבות עולות בראש האדם בתדירות גבוהה יותר, והשעשוע הופך להיות יותר משעשוע סתם. אלא לעיסוק. ואז לנחמה.

ופה, פה האדם בעצם הכשיל את עצמו.

מה שהביא למפלתו הוא לא חשבון המים, ההוצאה לפועל או בעל הבית, אלא ראשו. מחשבותיו שהוא עצמו ילד.

הוא הרס את עצמו. הוא סתם את כל פתחי היציאה והשאיר את עצמו להחנק בתוך גופו שלו.

הוא נכשל וזהו.

מוקדש לך, באהבה ודאגה.

שירה.