הימים האחרונים הם כמו סדנת ויפאסאנה.
"בהצלחה"! אמר לי הבסטיונר בשוק מחנה יהודה, כשהושיט לי את שקיות הניילון עם הפלפלים. אדומים, גדולים, מתפתלים ומבריקים כמו לב פצוע. תהיתי למה הוא איחל לי הצלחה. האם אני נראית כמו מישהי זועפת וחלשה שזקוקה לחיזוקים? האם ארשת הפנים שלי משדרת כזה מרמור וחוסר שביעות רצון? כנראה שכן.
יש לי קצת שקט, כי אני יודעת שבמיטה שבה אישן הלילה אישן גם בעוד שנה, שנתיים, שלוש וגם ארבע. מתי לאחרונה חייתי בבית או דירה לתקופת זמן שעולה על זו, אני לא זוכרת. וזה לא סתם בית, לא סתם דירה ולא סתם חדר. זו הדירה של סבא וסבתא בירושלים, המקום היחיד שנשאר במקומו עוד מלפני שנולדתי ולא נע ונד וזע.
אותה הדירה, באותו הבניין, באותו הרחוב ובאותה רחביה. העצים גדולים, הצל הוא רב, השדרה יפהפייה ורגועה וילדי הבייביסיטר בקומה למטה. מעבר לכביש, בצד השני של השדרה, יש מכולת קטנה ונוחה שאפילו מוכרת את העיתון הרגיל שלי ולאסי הודי בטעם פרג של "מחלבנה". סבא וסבתא עשו שיפוץ לפני כמה שנים, והחליפו את הבלטות בדירה לשיש קצת נובורישי. אבל אצלי בחדר הם השאירו את המרצפות הצהובות הישנות, מזל. זה היה החדר של דורית, אבל הספקתי כבר להוריד את רוב הצילומים ולתלות במקום ציורים. הספרים בחדר, עליהם נמנים "פנג הלבן" ו"המלומד הזונה", מזכירים שהם יושבים שם מאז שנות השבעים. אשאיר אותם שם.
אני עכשיו חייה בירושלים ועוד לא מכירה אף אחד. אני קמה בבוקר, קוראת עיתונים ושותה את הקפה, מקשקשת עם סבא, מתכננת עם סבתא מתי נתפור ביחד, מתלבשת ויוצאת לרחובות. אני משתדלת ללמוד את הרחובות הקטנים, למצוא חנויות יצירה טובות באזור, חנויות שמוכרות גזרות, עבודה אפשרית וזמנית בחנויות שונות. מנסה ללמוד את קווי האוטובוסים, הולכת ברגל והכל לבד, כל כך לבד. אני קוראת על ההופעות שיש בעיר, איפה ומתי, מה הסרטים שמציגים. אני אלך בקרוב, גם אם לבד.
התנתקתי מכל מה שהיה חלק מחיי עד לפני שבועיים. התנתקתי מהמוקד סיוע לעובדים זרים. מאוטובוסים של "דן", מהלחות ומהחום הכבד, מרחובות תל אביב, מהתחנה המרכזית ושוק לוינסקי, מבתי קפה וחנויות בגדים. התנתקתי ממשפחה אהובה ואוהבת. משני כלבים מקסימים. ומאהוב.
סליחה, הלוואי ולא הייתי כזו.
שירה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
