דמיינו שאתם תלמידי כיתה ה' או ח', ומודיעים לכם שבשבוע הבא תבחנו, מבחן גדול ומורכב וחשוב וארוך ומייגע, שנקרא המיצ"ב. כמובן, שהוא חשוב ומשמעותי במיוחד, ואז אתם מגלים שלא.

הוא לא נכנס לתעודה, ואתם צריכים לבזבז שעתיים מיום הלימודים שלכם על שבירת הראש במבחן קשה שבכל מקרה לא הולך להשפיע על הציון שלכם.

אז מה הייתם עושים?

"יאללה, בואו נעשה להם דווקא!"

זה מה שהייתם עושים, בכל זאת, ילדים בכיתה ה' או ח', קטנים.

הטופס יעמוד מולך. נקי, ריק. העיפרון ביד והמוח לא פועל.

ולמה שתתאמצו? בכל מקרה הוא לא נכנס לתעודה.

אז יאללה, כותבים שם ומגישים.

בכל זאת, כולנו יודעים שהמיצ"ב לא באמת נכנס לתעודה, והוא לא באמת משפיע ולתלמידים, הוא לא כל כך חשוב.

אז למה לבזבז את מעט הפעילות המוחית שאנו מסוגלים לעשות, על המיצ"ב?

עזבו. תירוץ גרוע.

אנחנו אידיוטים בכל מקרה.